קיץ. חם. השמש מסנוורת. הים יפה למראית עין אבל הרבה יותר מסוכן מבפנים. יש גם אנשים כאלה. הימים ארוכים. הגוף והנפש מחפשים דרכים להתרענן מכל מה שמכביד. האפייה והכתיבה הן משב הרוח המרענן שלי. אוגוסט כמעט נגמר ובקרוב תתחיל שנה חדשה. עם הרבה תכניות, כוונות וחלומות שעכשיו הגיע זמנם.
אחד הפירות האהובים עליי ביותר בקיץ הוא מנגו. הצבע המשגע והטעם המתוק מחזירים אותי אחורה בזמן לתקופת הטיול הגדול בדרום אמריקה, לחופי ברזיל וקולומביה ומזכירים לי תחושה נצחית של חופש.
בימים לוהטים של קיץ אין כמו עוגה קרה, קלה להכנה בלי אפייה ומרשימה, ללא צורך בג'לטין או ביצים, עם חתיכות מנגו חבויות וקישוט מהפנט. עוגה מושלמת לארוחת שישי, לאחרי הים, לסוף הקיץ, לארוחה עם אנשים שחולקים איתם רגעים קטנים של אושר.
כאשר חיפשתי אחר עוגה להכין לבן דוד שלי בן החמש ליום הולדת, ידעתי שזו תהיה חייבת להיות עוגה מיוחדת במינה. עוגה של גיבורי על. עוגה שטומנת בתוכה הפתעה. געגוע. משחק וזיכרונות ילדות.
ילדות. חלומות. דמיון שלא נגמר. סיפורים שנכתבים בעיפרון.
כל הדברים שהייתי רוצה להגיד לילדה שהייתי פעם. למשל, שתשמור את כל המחברות שהיא כותבת. שתסמוך יותר על עצמה. שבסוף הגלגל מסתובב ורגישות היא מתנה מופלאה, במיוחד לכותבות.
העוגה הבאה נבחרה כי הציגה את השילוב הקדוש בין שני הדברים האהובים בעולם מבחינת בן דודי: באטמן ולגו.
לקח לי זמן לקרוא לעצמי כותבת. זה לא היה פשוט בשבילי. הכתובת הייתה על הקיר אבל אני לא רציתי לקרוא אותה. לכתוב זה דבר אחד. לקרוא זה דבר אחר ואני לא רציתי לקרוא לילדה בשמה.
שנים רבות הילדה ואני שמרנו על הסוד. התייחסתי לכתיבה כמו מחלה שמפירה את השינה ועוכרת שלווה. בלילות, הייתי מתעוררת כדי לכתוב את המילים שהרגשתי שחייבות להתקיים כאן בעולם הזה.
בכל בוקר, כבשתי בתוכי את כל המילים שלא רציתי שאיש יראה, כולל אני עצמי. נכון, היו דברים שלי שהתפרסמו ואפילו זכו בתחרויות אבל הרוב הגדול היה עטוף בשקט. אני קיוויתי שעם הזמן הילדה תתבגר, תיעלם ממני מאליה ואני אצא לחיים חדשים.
כבר מהילדות הייתה לי תחושה שנולדתי בתקופה הלא נכונה והייתי צריכה להיוולד בתקופה אחרת. מוקדמת יותר ורומנטית מאוד. תקופה שבה איש לא אמר משהו מבלי להתכוון. אנשים קודם חשבו ורק אחר כך דיברו. המילים לא היו נרדפות. לכל אחת מהן היה מקום משל עצמה. לא היה לה תחליף. שום מילה לא נשכחה או נועדה למלא את האוויר. אחרי שהמילים נאמרו לא הייתה אפשרות לקחת אותן בחזרה. הן היו שלך לנצח וזה מה שהפך אותן ליקרות ויפות יותר מכל יסוד אחר על פני האדמה. הן אף פעם לא היו יותר מדי או פחות מדי. הן תמיד היו בדיוק.
בהתחלה, הדחקתי את זה. לא הייתי עצובה בכלל ואפילו קצת שמחתי שהיא לא בחיים שלי יותר. ראיתי במצב הזה כמה יתרונות. לילה שהוא רק לילה. מילים שנשמעות כמו שהן נכתבות. מיקוד. שליטה. יציבות. דברים שכולם מחפשים.
אחר כך נפלה עלי פתאום תחושה איומה של ריקנות. מבחוץ נראיתי אותו דבר אבל הייתי קמה בבוקר ומרגישה חללים עצומים נפערים בי וגעגועים, הרים של געגועים. הייתי מוכנה להסתגל להרבה שינויים ודברים נסתרים בחיי בתקופה האחרונה אבל לזה אף אחד לא הכין אותי.
אני לא זוכרת שאי פעם נמשכתי למטבח. בישול תמיד נראה לי כמו טרחה רבה מדי ואפייה כמו מדע מדויק ואני כידוע הכי הומנית שיש. במשך שנים ארוכות האמנתי שאנחנו כמו שני זרים שלא ייפגשו. עומדים ובוחנים זה את זו משני עברי הגשר, מפחדים מפני האפשרות לגשת. בלב נשאתי עמי את טעמם של המאכלים הסודיים שהמצאתי בילדותי עם חברות. המתכונים היו כאלה שהיום השתיקה יפה להן וכללו טוסט עם גבינה צהובה ועיטורי מייפל או עוגה שעשויה ברובה מחמאה וסוכריות צבעוניות אבל אני הוקסמתי מהיכולת הפלאית שלה לתפוח וזה היה בשבילי הכל.
אתה הולך ברחוב. אני צדף על החוף. אתה יכול להבחין בי או שכן או לא. הרוח שורקת בי והים שלי רחוק. עובר לילה ועוד לילה ואתה כבר לא שומע. הגלים שוטפים אותי, זורמים ממני והלאה. אני מטפסת על ההרים הכי גבוהים. אתה יכול לזהות אותי אבל איך תדע? אני השתניתי. הם אומרים שזה לטובה. אני הבחורה הזאת שרצה בטיילת וכותבת בראש.
12.71 ק"מ. שעה ו-11 דקות ו40 שניות. אני זוכרת כל תוצאה וחושבת איך להשתפר. הירח מקפיד על כל קילומטר שלי ומאיר את פניי. זיעה נשטפת בחיוך. הכאב מתחלף בשמחה. אני שרה עם המוזיקה. יש לילות שהאור של הכוכבים בעיר הזאת חלש מדי ואני חייבת להיות זוהרת בשביל לא להיכבות.
