אני לא זוכרת שאי פעם נמשכתי למטבח. בישול תמיד נראה לי כמו טרחה רבה מדי ואפייה כמו מדע מדויק ואני כידוע הכי הומנית שיש. במשך שנים ארוכות האמנתי שאנחנו כמו שני זרים שלא ייפגשו. עומדים ובוחנים זה את זו משני עברי הגשר, מפחדים מפני האפשרות לגשת. בלב נשאתי עמי את טעמם של המאכלים הסודיים שהמצאתי בילדותי עם חברות. המתכונים היו כאלה שהיום השתיקה יפה להן וכללו טוסט עם גבינה צהובה ועיטורי מייפל או עוגה שעשויה ברובה מחמאה וסוכריות צבעוניות אבל אני הוקסמתי מהיכולת הפלאית שלה לתפוח וזה היה בשבילי הכל.
אפילו הייתי רשומה פעם לחוג טבחים צעירים אבל זו לא חכמה כי הייתי אז ילדה קטנה עם כובע שף שדמה יותר למצנפת וחלוק לבן וארוך שהכפתורים בו אף פעם לא בסדר הנכון. חוץ מזה, הייתה שם מדריכה שדאגה תמיד שהכול יצליח כך שידענו שבסוף, לא משנה מה – יהיה לנו אוכל טעים בצלחת ונוכל לחזור הביתה להורים ולהתגאות שהכנו הכל בעצמנו. לא היה חשש שהזמן יעבור מהר ותוך רגע הכל ישתנה: המתוק יהיה מריר, הפריך יהיה קשה והזהוב יישרף. הזמן הורגש היטב. היום היה יום, השבוע היה שבוע והחודש היה חודש. המתכון תמיד הצליח ותויק בקפידה בקלסר האדום המקומח כמו הסוד הכי שמור עלי אדמות. הייתי ילדה קטנה אבל האמנתי שאני קוסמת אמיתית.
זיכרון החוג ההוא נדחק אצלי לתהומות השכחה כמו פסנתר. למדתי לנגן במשך חמש שנים, ידעתי לנגן את סונטה לאור ירח בעיניים עצומות והיום אני לא זוכרת אף תו. אני רק זוכרת שהמורה לפסנתר התפעלה תמיד מהאופן שבו הנחתי את הידיים על הפסנתר. "עדינות ורגישות כמו שלך, זה נדיר" היא הייתה אומרת ואני הייתי מתנצלת בפניה על זה שגם השבוע לא התאמנתי מספיק.
אחרי שעזבתי את הקן ועברתי לעיר הגדולה, צמצמתי את הביקורים שלי במטבח למינימום. למדתי להכין דברים פשוטים, מהירים, לא מורכבים, פונקציונליים בהגדרה שכתובות עליהן שלוש מילים: ארוחת צהריים לעבודה. דברים שמונחים בשולי הדרך וצורתם אינה משתמעת לשני פנים כמו תמרורים דהויים על הכביש. לא נהניתי מבישול ולא חלמתי בלילות על אפייה אבל לפני כמה חודשים, כל זה השתנה.
קמתי מוקדם בבוקר ליום ארוך שתכליתו מעבר לחדר של השותף היוצא. החדר החדש היה גדול ומואר יותר משמעותית ומהחלון נשקפו להן האפשרויות. היה שקט בבית מהסוג שתמיד יש לפני שאת יודעת שהשינויים מתקרבים אלייך בצעדי ענק. פתאום התגעגעתי לימים ההם שהזמן היה מורגש בחוטים דקים ועדינים. הייתי חייבת לאפות משהו שיפזר את השקט הזה. רציתי לשמח את אחי היקר שהתנדב לעזור עם המעבר והמחשבה הראשונה שחלפה לי בראש הייתה להכין לכבודו עוגיות טחינה. האצבעות שלי הקלידו במהירות. קניתי את המצרכים הנדרשים למתכון והתחלתי במלאכה. הרטבתי את הידיים והכנתי כדורים קטנים, נחבאים אל הכלים. הריח המתוק מילא את הבית, החזיר אותי אחורה בזמן ובישר על הבאות. העוגיות היו מוכנות בדיוק בזמן. אין הנחתומית מעידה על עיסתה אך מאז אותו יום התאהבתי בבישול ובאפייה בפרט וזה לא רק בגלל התגובות החיוביות שקיבלתי מהסביבה
בכל פעם שאני אופה אני מרגישה שוב קוסמת. הזמן שנעלם חוזר אליי. הוא לא שקוף יותר. יש לו קשת של צבעים, גוונים ורבדים. שנינו עומדים אחד מול השני וסופרים בלחש כמו ילדים קטנים. אני פותחת את התנור רק קצת כדי לראות. "את סומכת עליי?" הוא שואל ואני אומרת שכן. פעם לא והיום כן. אני אופה לא יותר, לא פחות, לא באמצע או כמעט, בדיוק לפי מה שכתוב. למילים יש חיים אחרי שמכניסים אותן לתוך תבניות. אני מתמלאת ציפייה והתרגשות עד התוצאה המיוחלת אבל מגלה אצלי גם סבלנות שלא הכרתי קודם. הריח האהוב מרחיק לכת וסוחף אותי אליו כמו חלום. אני חוצה גשרים. כל התווים ידועים לי. המחשבות שלי צלולות ובהירות וכמו בשיר של יהודה עמיחי – אני אופה את כל עולמי בעוגות מתוקות.
אין תגובות