פוסטים בקטגוריה

סיפור קצר

סיפור קצר

שמירת חפצים

מבחוץ היא נראתה בדיוק כמו שלי. מבפנים הייתה עולם אחר בתכלית. הבגדים קופלו בדיוק מופלא וסודרו מפלסים על גבי מפלסים. בפינה הונחו זו על גבי זו מתנות קטנות קשורות בסרט, מחכות לרגע הנכון. מחברת כתובה בכתב זר וצפוף הוחבאה בשולי לבני התחרה. נרתיק כלי הרחצה היה קטן וקומפקטי. אידיאלי לנסיעות קצרות, אם אכן כזו הייתה הנסיעה שלה. לכל החפצים היה ריח נעים של פריחת יסמין. הוצאתי את כל החפצים ופיזרתי אותם על המיטה. מי את? שאלתי. השאלה נותרה תלויה בחלל האוויר ללא מענה. כשמטיילים כל כך הרבה לבד בעולם, אדם מתחיל לדבר לעצמו. לאחרים זה נראה אולי תמוה אך מבחינתי הדבר הפך טבעי ואפילו חיוני. כמו לקום בבוקר, לשטוף פנים ולהביט בעצמך במראה. הייתי מקשה על עצמי. שואל את עצמי שוב ושוב שאלות על החיים והמוות, על מערכות יחסים, על משברים בעבודה. הייתי מתייעץ עם עצמי מה מזג האוויר בחוץ. קר או חם. הייתי אומר לעצמי בסוף: תיקח סוודר, לכל מקרה שלא יהיה. הייתי מתלבט ביני לבין עצמי מה היעד הבא. היכן מסתתרת ההשראה. כך למעשה החלטתי לנסוע לפראג. אם יש סיפור שלימד אותי שבחיים האלה מוטב לאדם לסמוך על ורק אל עצמו, הרי שזהו הסיפור הזה.

השעה הייתה מאוחרת. המדרכות הרטובות הסגירו את הגשם שבדיוק נכבה ובקרוב יחל שוב. פנסי הרחוב שיוו לעיר מראה אפל, רומנטי, מתעתע. כל האנשים הזרים הלכו בצעדים מהירים חוץ ממני. בחנתי כל אחד מהם מקרוב. התעטפתי במעיל הצמר שלי ושמחתי שדאגתי ללבוש אותו לפני הטיסה. חוץ מהבגדים שהיו עליי, לא היה לי עוד מה ללבוש. השתעשעתי במחשבה שגם המזוודה שלי נמצאת עכשיו בידיים של מישהו אחר או אולי, כך קיוויתי, מישהי אחרת. "הרי לא מובטח לך שזה הדדי" חשבתי ביני לבין עצמי. "זה שאתה לקחת את המזוודה שלה, לא אומר שהיא לקחה את שלך. היא יכלה באותה מידה לפתוח את המזוודה שלך בשדה תעופה, להבין את הטעות ולהשאיר אותה שם".

להבין את הטעות. צחקתי בליבי וראיתי את הטירה המכשפת של פראג במלוא הדרה מוארת לפניי, נטולת הגנה. כמה טעויות יש בעולם. מיליונים של שכבות גיאולוגיות של טעויות אנושיות וכמה קשה להודות בהן ולמנות אותן. נכון שהדבר ההגיוני לחשוב היה שהיא השאירה את המזוודה בשדה אבל משהו בתוכי ובפני האנשים שחלפו לפניי אמר לי שזו טעות. מעבר לטעויות ישנה תמיד האמת של החיים והאמת הזו אמרה לי שהאישה הזו שכל חפציה מפוזרים אצלי בחדר שלי פתחה את המזוודה שלי באותו הרגע שאני פתחתי את המזוודה שלה ואולי אי שם ברחבי העיר המכושפת הזו, החפצים שלי מפוזרים על מיטה בניחוח יסמין.

אולי המתנות הקשורות בסרט מיועדות לילדים שלה? ולבני התחרה לבעלה או למאהב שלה? ומה זה הכתב הבוער שלה שבוגד בשורות וממשיך הלאה והלאה? הייתי חייב לדעת מה אומרות המילים. הייתי חייב לפגוש אותה. רגליי הובילו אותי לסמטה חשוכה. נכנסתי לבר עם נרות בכוסות ופטריות חימום ואנשים מועטים. איש אחד ניגן בצ'לו. התיישבתי ליד אישה כהת עור עם עיניים עצומות בחוזקה. נראה היה שהיא מתרכזת מאוד במוזיקה של הנגן. לא רציתי להפריע לה ומצד שני, לא יכלתי להתאפק. "סליחה?" פניתי אליה. האישה פקחה את עיניה החומות הקטנות והביטה בי. "כן?" היא שאלה בחוסר סבלנות. "תוכלי לעזור לי?" שאלתי. הוצאתי מהכיס שלי את המחברת שכתובה בכתב צפוף. "איזו שפה זו? את יודעת במקרה?" הגברת עברה על הדפים בריכוז רב. הזמנתי לעצמי בירה. "אולי זה היה רעיון גרוע" אמרתי לעצמי. "לתת לזרה מוחלטת לקרוא יומן או מחברת אישית של זרה מוחלטת אחרת" ניסחתי את המחשבה בראשי. אהבתי לנסח לעצמי תחושות ומצבים לכדי משפטים. איכשהו זה הפך את הקיום שלי להרבה יותר נסבל. ייתכן שהייתה זו הנטייה המוגזמת שלי לנסח ולהכתיב לעצמי כל משפט שהביאה אותי למקצועי הנוכחי כסופר צללים. בהתחלה ניסיתי לחפש באופן נואש אחר השראה כדי לכתוב בעצמי רומן אבל עם הזמן, המלאכה נראתה לי קשה מדי. לכן העדפתי לקבור את רעיון הרומן שלי לעת עתה ולכתוב בעקבות רעיונותיהם של אחרים.

"נראה כמו רוסית" אמרה האישה כהת העור. "מה את שותה?" שאלתי אותה. "אני לא אוהבת לשתות" היא אמרה והוסיפה "אני באה לכאן רק כדי להקשיב למוזיקה. זה יפה" היא אמרה. זיהיתי שהיה לה מבטא אוסטרלי. הזמנתי לעצמי עוד בירה ולה סיידר חם. "תשתי" אמרתי לה. "זה נעים". האישה קירבה את הכוס לשפתיה. היו לה פנים מסתוריות. "אני מחפש את האישה שכתבה את זה" אמרתי לה. "את מבינה מה כתוב?" האישה הנידה בראשה. "אני מבינה פה ושם, חלק מהמילים" היא אמרה. "בעלי לשעבר היה אוקריאני אז למדתי קצת אבל זה היה מזמן, בחיים הקודמים שלי". נגן הצ'לו חידש את נגינתו. רציתי לדבר אבל היא הניחה את ידה על שפתיי. חיכיתי שיסיים ואז שאלתי: "את מצליחה לזהות אולי חלק מהמילים?"

Страх”" אמרה האישה. "סליחה?" שאלתי. "פחד" אמרה האישה כהת העור וסיימה לשתות. "תראה" היא אמרה והניחה את הדף בינינו. "זה מופיע בכל המשפטים שלה". הסתכלתי על הדף בבעתה ויכלתי לראות אך ורק את המילה הזאת. עכשיו יותר מתמיד היה לי ברור שאני חייב למצוא את בעלת המזוודה לפני שיהיה מאוחר מדי. "תודה רבה, איך קוראים לך?" שאלתי אותה. "זה משנה?" היא שאלה בעיניים עצומות וחזרה להאזין למוזיקה. "את צודקת, זה לא" אמרתי לה. פתאום שמתי לב שהיא הורידה את הכפפות שלה. כנראה באמת היה לה חם מהמשקה. שילמתי את החשבון ויצאתי. גיליתי שהרכבת האחרונה כבר יצאה אז לקחתי מונית. במלון התקשרתי לשירות שמירת החפצים של שדה התעופה. הקשבתי לכל ההקלטה הארוכה וחייגתי את כל המספרים האפשריים כדי להגיע לשלוחה הנכונה עד שהגעתי למענה קולי שהסביר לי שהשירות ייפתח מחדש רק מחר בבוקר.

לא הצלחתי להירדם כל הלילה. הפכתי את הדפים במחברת הצפופה. ספרתי 50 מקומות בהם מופיעה המילה "פחד". רציתי לסמן בעט ולראות כיצד הדיו שלי משתלב עם הדיו של האישה אבל נמנעתי מכך. זה כבר יהיה מוגזם. לכן, נאלצתי לספור בלב ובכל פעם לחזור ולספור מחדש על מנת לוודא שאכן מדובר במספר חמישים ולא באחר. דמיינתי את פניה של האישה בעלת המזוודה משתקפים בחלון. היו לה תווי פנים מצוינים. היא יכלה להיות כל אחת ואף אחת. התהפכתי מהחלון לקיר והרגשתי את הדמעות שלה מרטיבות אותי. הבטתי לתקרה וראיתי שהמים דולפים. בכל זאת, לא היה מדובר במלון חמישה כוכבים. מלון פשוט במיקום מעולה. מה מפחיד אותה כל כך? שאלתי את עצמי עד אור הבוקר.

בבוקר השמיים התכסו בשמיכת ערפל. בשביל הצ'כים זה בטח דבר רגיל פה אבל בשבילי זה היה דבר מוזר מאוד לראות בקושי ורוב הזמן לנחש. בכל אופן, הצלחתי לפלס את דרכי. לא התעכבתי במיוחד במלון ויצאתי לרחוב לבוש בבגדים היחידים שהיו לי. בדרך לשדה התעופה ברכבת סקרתי שוב את האנשים. היה נדמה לי שאישה אחת מחייכת אליי אבל אחרי כמה שניות התיישב לידה גבר והם התחבקו בחום כך שהבנתי שלא פירשתי נכון את המצב. "דבר מוזר הוא קשר בין אנשים קרובים" חשבתי לעצמי. "תמיד יש סכנה שלא יהיה בו כל חידוש ויישאר באותה נקודה". הרכבת נעצרה. האנשים ירדו לדרכם ובערפל נבלעו כולם ונראו אותו דבר. רציתי כל כך לדעת מי היא.

הגעתי לשדה התעופה של פראג. לאחר כמה בירורים, מצאתי את עמדת שמירת החפצים. בהתחלה העמדה הייתה ריקה ואז קיבל את פניי גבר קר כקרח עם שפם עבות. הסברתי לו באנגלית את המצב. היה נראה שהוא מבין מצד אחד ולא מבין כלום מצד שני. ניסיתי להסוות את ההתרגשות בקולי. האיש הביט בי ואמר באנגלית עם מבטא צ'כי כבד: "כן, הייתה פה אישה הבוקר. היא השאירה את המזוודה שלך ואת הפרטים שלה. ביקשה שתיצור עמה קשר". הפקיד לקח מפתח והוציא פתק ממגירה כתוב באותו כתב צפוף. "מה עם המזוודה שלה?" הוא שאל אותי. "לא הבאת אותה איתך?". "לא" אמרתי לו. "אני מעדיף למסור לה אישית". התחלתי ללכת. הפקיד קרא אחריי "אדוני, המזוודה שלך כאן!". חזרתי לקחת ממנו את המזוודה שלי. פתחתי אותה וראיתי מיד שלא נפתחה מעולם. כנראה שיש אנשים שיכולים לכבוש את סקרנותם. אני בכל אופן לא. הסעתי את המזוודה שלי משם. "בהצלחה" אמר לי הפקיד והוסיף: "אל תדאג, דברים כאלה קורים כל הזמן".

ראיתי סביבי אנשים מתחבקים ומתנשקים באולם קבלת הפנים. "אולי גם היא מחכה לי כאן?" שאלתי את עצמי. בשדות תעופה לרוב מרגישים את הבדידות חזקה מתמיד. במיוחד כשנוחתים ליקום פרטי שכולו לבד אבל כאן הרגשתי תקווה. חייגתי את המספר שהיה כתוב על הפתק. המספרים היו קרובים אחד לשני. 9,6,3. אולי בכל זאת גם היא לא התרחקה מאוד. הגעתי לתא קולי שלה. השארתי הודעה מעורפלת יותר ממזג האוויר בחוץ. "מדבר עמנואל, את לא יודעת מי אני. התחלפנו במזוודות. תודה שהשארת לי את המזוודה שלי. הייתי רוצה למסור לך את החפצים, כלומר, המזוודה שלך. את בטח מחפשת אותה". ניתקתי את הטלפון. החפצים שלי בכלל לא עניינו אותי. מצידי היו נשארים בשמירת חפצים לנצח. רציתי רק לפגוש אותה. 

הלכתי לבית הקפה בלב אולם הנוסעים וקניתי לי קפה שטעמו מבחיל וקרואסון שראה ימים טובים יותר. כרגע זה הספיק לי. גם כך הייתי שקוע בהמתנה לטלפון ממנה. עברו שעה ושעתיים. ראיתי בחור צעיר עם תיק גדול יושב ומחכה בערך באותו פרק זמן כמוני. "סליחה?" שאלתי אותו. "כן?" הביט בי הבחור. המבטא שלו באנגלית העיד שהוא מגיע ממדינה קרה כלשהי. "אתה יודע אולי רוסית?" שאלתי אותו. "לא" הוא אמר. "אני מצטער". התלתלים שלו נראו מצטערים בכנות. ידעתי שהוא בטח מוטרד עכשיו כי מי שהיה צריך לבוא לאסוף אותו לא הגיע אבל בכל אופן הייתי חייב לשאול אותו וזה היה שווה את הניסיון.

גשם חזק התחיל לרדת בחוץ. נשמעו ברקים ורעמים. לוח הטיסות הבהב ובישר על עיכובים. נכנסתי לשירותים והחלפתי בגדים. הסוודר הכחול תמיד גרם לי להרגשה טובה. חזרתי לבית הקפה. הפעם הזמנתי אספרסו. ראיתי שהבחור המתולתל כבר לא נמצא שם. "אולי יש תקווה" חשבתי לעצמי. פתחתי את המזוודה שלי. היא נראתה לי כל כך חסרת ייחוד. חשתי צער עמוק שאין שם שום פרט שיסגיר את עובדת היותי אישיות מרתקת. "נו ומה הטעם?" אמרתי לעצמי בקול רם. "גם כך החפצים שלך לא מעניינים אותה". האנשים בבית הקפה הסתכלו עליי ומיד הסתובבו אחורה וחזרו לעיסוקיהם. אנשים צבועים כל כך תמיד.

פתאום הטלפון צלצל. הרמתי אותו בידיים רועדות. "הלו" נשמע קול עם מבטא רוסי כבד.

"כן" אמרתי באושר. ידעתי מיד.

"אני לא יודעת מי אתה" היא אמרה בקול חנוק מדמעות ואנגלית משובשת "אבל אני רוצה את הדברים שלי בחזרה"

"כמובן, כמובן" אמרתי לה בקול שניסה להרגיע אותה "אל תדאגי, כל הדברים שלך אצלי"

"איפה אתה?" היא שאלה בכעס

"אני כאן, בשדה תעופה. הגעתי לפה מיד בבוקר, עם הרכבת הראשונה כדי למצוא אותך"

"המזוודה שלי אצלך עכשיו?" היא שאלה

"לא" גמגמתי

"למה לא הבאת לי את המזוודה?" היא שאלה

"לא רציתי להשאיר אותה כאן ולא ידעתי..זאת אומרת, לא הייתי בטוח איך מתנהגים במצב כזה"

בעלת המזוודה צחקה צחוק פרוע

"במצבים כאלה?" היא חזרה על הדברים שלי וזה מצא חן בעיניי מיד. גם אני אהבתי לחזור על משפטים של אנשים. להפוך את המילים ולייחס להן משמעות ככל העולה על רוחי.

"טוב, עמנואל..אני לא בשדה עכשיו. אני במקום..לא משנה. תוכל להגיע לפגוש אותי הערב?"

"כן, כמובן" אמרתי, בניסיון מאולץ לא להישמע נלהב מדי.

"בוא ניפגש בבית הקפה "אדמונד" ב20:00 בערב. אני מקווה שאתה מגיע לבד?" היא שאלה.

"לבד, כן. אגיע לבד" אמרתי לה.

"מצוין. קוראים לי לאורה" היא אמרה.

"אבל איך אדע לזהות אותך?"

היא שוב צחקה את הצחוק הפרוע שלה. "אתה מביא את המזוודה שלי, לא? אני כבר אזהה אותך. רק אל תשכח להגיע לשם לבד ובעיקר, אל תדבר על זה עם איש". לאורה ניתקה.

השעות עברו לאט והזדחלו. חזרתי למלון. הערפל התפזר אבל לא התחשק לי לטייל. הוצאתי את המחשב הנייד שלי. ראיתי שקיבלתי מייל מההוצאה לאור. הביוגרפיה שכתבתי לטייקון האמריקאי הגיעה למכירות יפות. הביקורות מהללות. "סיפור חיים מעורר השראה על גיבור ממשי". המייל הבא היה מכתב תודה מהטייקון. סגרתי את המחשב והרגשתי בחילה עזה.

יצאתי מהמלון אל הרחוב ההומה תיירים. החלטתי לעלות לגבעת פטרין. נוף יעשה לי טוב, חשבתי לעצמי. הלכתי ברחוב והחלפתי רכבות כנדרש. כל הזמן הזה הייתה לי הרגשה שמישהו עוקב אחריי כל הדרך מהמלון שלי אבל ניסיתי להתעלם מכך. הגברתי את צעדיי והרגשתי שמישהו מאחוריי מגביר גם הוא את צעדיו. "זה סתם הערפל של הבוקר" אמרתי לעצמי. טיפסתי עוד ועוד למעלה עד שהגעתי לפסגה מתנשף. נפעמתי מהנוף והתעלמתי מהזוגות המאוהבים שהיו בכל פינה, גם כשהם ביקשו ממני לצלם תמונה. צילמתי מבלי להסתכל בעיניהם באמת. חשבתי על עיניה העצומות של האישה מהבר. אולי הבינה עוד מילים ברוסית ולא אמרה את האמת? פתאום חלפה בראשי מחשבה מטורפת שאולי היא מכירה את האישה הזו? אולם מיד נפטרתי מהמחשבה הזו. הסיכויים לכך היו קלושים עד בלתי אפשריים. השמש שקעה. הייתי שקוע במצודת פראג עד שהרגשתי יד קרה על כתפי. "מה יש לך עם לאורה" שמעתי קול מאחורי גבי. התחלתי לגמגם. "אני מאוד מקווה בשבילך שהשארת את המזוודה הזו סגורה. אם אני אגלה שפריט אחד ממנה חסר אני נשבע לך שאעיף אותך מכל המדרגות האלה".

הקול נעלם כלא היה. נשארנו רק אני והזוגות. הדרך למטה לקחה לי הרבה יותר מדי זמן מהדרך למעלה. כל הזמן הסתכלתי אחורה כדי לוודא שהאיש ההוא לא בעקבותיי. נהייתה לי סחרחורת רצינית. לקחתי מונית למלון. רציתי להגיע כמה שיותר מהר. נכנסתי לחדר שטוף זיעה. נעלתי את הדלת והצמדתי אליה את הכורסה. הסתכלתי מסביבי. החדר היה נראה כמו שהשארתי אותו אבל כבר לא הייתי בטוח בשום דבר. ניגשתי למזוודה של לאורה ביראת קודש. הכנסתי את כל הדברים לפי הסדר שזכרתי אותם. לא משנה כמה ניסיתי לסדר את הבגדים כמוה או לשים את הדברים כפי שהיו (היה לי זיכרון טוב יחסית), ידעתי שתגלה שחיטטתי לה בחפצים. היא והאיש ההוא בטח יכעסו עליי. הם בטח לא יבינו מה הבעיה שלי. גם אני לא הבנתי מה הבעיה שלי ומה יש במזוודה הזו שמשך אותי כל כך מלכתחילה. הסתכלתי דרך החלון. ראיתי שמגרש החנייה ריק. השעה הייתה 19:20. הרגשתי את הפחד מטפס בתוכי. נכנסתי למקלחת כדי להתרענן אבל זה לא עזר באמת. לא הצלחתי להיפטר מההרגשה הרעה שהייתה לי.

הגעתי לבית הקפה עם המזוודה של לאורה בשעה 20:00 בדיוק. זו הייתה מזוודה קשיחה בצבע חום נוטה לאפור. לאורה ניגשה אליי מיד. היא אמרה: "חשבתי שאני היחידה בעולם שיש לה את המזוודה המכוערת הזו, מסתבר שטעיתי". אור הנר נח על הפנים שלה. הייתה לה נקודה קטנה ליד הסנטר והעיניים שלה היו הכי גדולות ופקוחות שראיתי. הן הזכירו לי קליידוסקופ. הושטתי לה את המזוודה. "אני מצטער שלא הבאתי אותה לשדה הבוקר, אף פעם לא קרה לי דבר כזה".

"אתה מצחיק" לאורה אמרה. "תשתה איתי?".

לאורה הזמינה לשנינו כוסות יין ובהתה בי.

"הכל בסדר? אתה ממש מזיע" היא חייכה אליי. הרגשתי שאני מתפקע לחתיכות.

" אני מצטער" אמרתי לה. "זה היה יום ארוך"

"אז פתחת את המזוודה שלי? " היא ניגשה ישר לעניין.

"אני.." התחלתי למלמל. "עזוב, אתה לא באמת צריך לענות. אני רואה את התשובה. היא כתובה על כל הפרצוף שלך. עכשיו נשאר רק שתספר לי מה ראית" היא אמרה.

"לאורה, אני.. אני מצטער. חשבתי שאולי לפי החפצים שלך אוכל למצוא אותך"

לאורה חייכה. "אתה באמת חושב שחפצים משקפים בן אדם?" היא שאלה.

שתיתי מהיין שלי. "לא יודע. טוב, אולי חלקית. למען האמת, כן. אני חושב שכן"

"אז מה למדת עליי מהמזוודה שלי?" היא שאלה בהתגרות. ניסיתי לענות אבל היא קטעה אותי.

"אני אגיד לך את האמת, עמנואל" היא אמרה. "אתה ממש לא בכיוון"

"למה הכוונה?" הבטתי בה מבולבל.

"בניגוד למה שאולי חשבת אתה לא מכיר אותי כלל" לאורה הוציאה סיגריה והאיש  מהשולחן הסמוך הדליק לה אותה כמו קוד לא כתוב ביניהם. "החפצים האלה לא קשורים אליי בכלל ולכן אין לי שום טיפת סנטימנטים".

"זו לא המזוודה שלך?" שאלתי בבהלה.

לאורה הנידה בראשה. "זו כן המזוודה שלי" היא תיקנה אותי.

"אז אני לא מבין"

לאורה אמרה: "המזוודה שלי. החפצים לא. אני מעבירה אותם ממקום למקום בשביל לקוחה"

"כמו שמירת חפצים?" ניסיתי להבין.

"לא בדיוק. יותר כמו העברות. מעין שליחות שאני ובעלי עושים בשבילה ממקום למקום. אסור לנו לפתוח את המזוודה ולשאול שאלות. בתמורה אנחנו טסים בכל העולם, שווה לא?"

שתקתי. הבטתי בלאורה, מבולבל.

"כמה זמן זה כבר? " שאלתי אותה.

"חמש שנים" היא אמרה, "פלוס מינוס".

"ואף פעם לא פתחת את המזוודה?" שאלתי אותה.

"פעם הצצתי קצת בפנים אבל סגרתי מיד" לאורה צחקה. הצחוק שלה הדהד בין קירות בית הקפה. לאורה הזמינה לנו עוד יין. הראש הסתובב לי והכל נצבע מסביבי בארגמן. לא הייתי מסוגל להוציא מילה. השתררה שתיקה בינינו. לאורה נראתה עצובה לפתע.

"אתה יודע, לפעמים מעייף כל הזמן לטוס. יש מקומות כאלה שאני מגיעה אליהם וכבר בשדה התעופה אני מתאהבת ואז אני רוצה להישאר קצת ולהתמקם" לאורה הביטה בי.

"ממה את מפחדת?" שאלתי אותה.

לאורה קמה מיד מהשולחן ותפסה את המזוודה בידיה.

"לא היית צריך לקרוא את המחברת" היא אמרה בעיניים דומעות.

"אני לא קראתי..אני לא הבנתי"

"אתה הבנת הכל" היא אמרה.

"חכי רגע" תפסתי בידה בכניסה. "בעלך איים עליי. הוא איים גם עליי?"

"במה אתה עוסק, עמנואל?" היא שאלה

"אני סופר…יותר נכון, כותב בשביל אחרים אבל אני נשבע לך שלא הבנתי כלום, חוץ ממילה אחת ברוסית שגם את זה אישה אחת פירשה בשבילי"

"מילים יכולות להרוג, אתה לא מבין?" לאורה הנמיכה את קולה ואמרה: תפגוש אותי בשמירת חפצים בחצות". היא יצאה מהבר במהירות. התקשיתי להסדיר את הנשימה שלי.

בשעה שתים עשרה בדיוק, לאורה חיכתה לי ליד שמירת החפצים. היא לבשה שמלה שחורה עם פייטים נוצצים שהייתה שיא האלגנטיות. היא לא הייתה לבד. בעלה עמד לצידה ונשען עליה כאילו הייתה החפץ שלו. כשראיתי אותו, ניסיתי לברוח אבל שניהם השיגו אותי. לאורה אמרה שעכשיו התפקידים השתנו והסיכוי היחיד שלי להישאר בחיים הוא לשתף פעולה ולפרסם בספר הבא שלי את מה שכתוב במחברת, צפנים ברוסית. לאורה אמרה: מי שצריך להבין – יבין. ניסיתי להסביר להם שזה לא עובד ככה. אני צריך שהמילים ישלימו את הסיפור ותהיה להן משמעות. לאורה אמרה: "אז תעשה את זה בלי שירגישו, יש לך כישרון, לא?". אמרתי לה שהיא לא מבינה. הקוראים ירגישו. זה ייראה חשוד. זה לא יתחבר. נפרדתי מרחובותיה של פראג למרות שהתאהבתי בה. עליתי למטוס לבואנוס איירס. חשבתי ששם אמצא את ההשראה הבאה ואולי אוכל סוף כל סוף להשלים את הרומן שלי. אז אם יצא לכם לקרוא סיפור שלי אי פעם ויהיו בו כמה מילים לא בדיוק במקום, קבלו נא מראש את רחשי התנצלות הכנה. חלק מהסיפורים שלי נועדו מראש להיות אך ורק שמירת חפצים.

סיפור קצר

ערב נשכח

סיפור קצר

אחותי לא יוצאת מהבית. יש לה בחדר שלה את כל מה שהיא צריכה. ספרים, עיתונים, טלוויזיה שתלויה מהתקרה ואפילו מקרר קטן של קוקה קולה שזכתה בו פעם בהגרלה של מעריב לילדים. בכל פעם שאני נכנסת לחדר של אחותי אני משתעלת כי החלונות סגורים והכל נהיה קטן וצפוף מאוד אפילו שהחדר של אחותי הוא הכי גדול בבית ויש לה שירותים ומקלחת משלה. אחותי תהיה בת 17 במרץ הקרוב. כתבתי לעצמי את התאריך ביומן. ביקשתי מדריה לכתוב בשבילי "יום הולדת למיקה" באותיות בלונים. דריה היא הילדה הכי לא מקובלת בכיתה ובדרך כלל אם מישהי מהבנות תהיה נחמדה אליה זה רק כדי שתכתוב לה משהו בכתב בלונים היפה שלה. כשביקשתי ממנה, דריה הסכימה מיד. אני נחמדה לדריה כל השנה ולא רק כשאני צריכה שתכתוב משהו בשבילי ואנחנו החברות הכי טובות. דריה היא היחידה שיודעת את האמת על מיקה. לכל השאר סיפרתי שאחותי לא מרגישה טוב.

להמשך קריאה

סיפור קצר

תקראי לילדה בשמה

הגר בפריז

לקח לי זמן לקרוא לעצמי כותבת. זה לא היה פשוט בשבילי. הכתובת הייתה על הקיר אבל אני לא רציתי לקרוא אותה. לכתוב זה דבר אחד. לקרוא זה דבר אחר ואני לא רציתי לקרוא לילדה בשמה. 

שנים רבות הילדה ואני שמרנו על הסוד. התייחסתי לכתיבה כמו מחלה שמפירה את השינה ועוכרת שלווה. בלילות, הייתי מתעוררת כדי לכתוב את המילים שהרגשתי שחייבות להתקיים כאן בעולם הזה.

בכל בוקר, כבשתי בתוכי את כל המילים שלא רציתי שאיש יראה, כולל אני עצמי. נכון, היו דברים שלי שהתפרסמו ואפילו זכו בתחרויות אבל הרוב הגדול היה עטוף בשקט. אני קיוויתי שעם הזמן הילדה תתבגר, תיעלם ממני מאליה ואני אצא לחיים חדשים.

להמשך קריאה