קורונה 2020. אנחנו כבר למעלה מחודש סגורים בין כתלי הבית. מנצלים כל רגע של שמש במרפסת. במאה מטר שלנו, הבניינים תופסים חלק נכבד מהנוף, האנשים נבלעים בתוך המסכות אבל יש גם כמה תופעות טבע ייחודיות כמו צמד ברווזים שהגיעו מהספארי ונחתו על הדשא במפתיע ועושר בלתי נגמר של מקלות סבא שצמחו פרא. קטפנו כמה ונתנו לאביגיל לנשוף ולראות איך הסיבים הלבנים מתפזרים ברוח. זה הצחיק אותה נורא. ניסיתי לספר לה שזה רק חלק מינורי, יש עוד טבע שלם שמתעורר עכשיו לחיים בחוץ ויום אחד, נוכל לראות אותו בעצמנו ונטייל כל הזמן. נהיה יותר בחוץ מאשר בבית. אביגיל הקשיבה לי וקטפה לעצמה עוד מקל סבא. בעיניה היפות, זה עדיין קסם מופלא ועל זה אין עוררין. עכשיו יש רק את הרגע הזה שבינינו וכל שאר העולם יצטרך לחכות.
אנחנו כבר חודש בבית. נטולי מסגרות. עמוסי משימות. שופעי פעילויות. כל יום אנחנו במרדף אחר הזמן לסמן וי בריבוע המתאים. הימים עצמם כל כך אינטנסיביים שקשה לי לזכור מה היה אצלנו פעם, לפני עידן הקורונה? מתי הדברים הפשוטים חדלו להיות מובנים מאליהם? ללכת ברחוב? לתת חיבוק? להיפגש עם מי שאוהבים, מתי שרוצים? להרגיש את השמש נופלת על הפנים? לעשות ספורט ולהרגיש כל איבר בגוף מתעורר לחיים. להיכנס לגן שעשועים עם אביגיל ולרוץ יחד לנדנדות ולדעת שאין אצל אף אחת מאיתנו שום צל של פחד. לשבת לקפה ושיחת נפש, פנים מול פנים, בלי מסכים. לטייל לאן שרק נבחר. להחליט בכוחות עצמנו מי הקרוב ומה הרחוק. לחיות. לחזור לחיים המוכרים שפרטים רבים כל כך מתוכם נראים לי עכשיו כמו דברי מותרות.
אני שואלת את עצמי עד מתי כל זה יימשך? מתי תהיה הפוגה או הקלה בהגבלות? מה יקרה אם תהיה החמרה? אני אוהבת ודאות ואם היה תאריך זה בטוח היה משפר לי את ההרגשה אבל אין שום תאריך יעד באופק, הגן סגור והמחשבות מפליגות. בין המשחקים במים, גלילי הנייר שהופכים לתעלות, ארטיקים תוצרת עצמית, ציורים על החלון והמשחקים המפוזרים בכל פינה בבית, אני והבת שלי משקיפות מהמרפסת ורואות עולם שיותר מהכול מבקש להיות סטרילי. אני מחבקת אותה חזק ומבקשת לייצר בשבילנו מציאות אחרת, יפה ומעודדת בהרבה מזו שמשתוללת שם בחוץ. זה לא קל ואפילו סוחט להיות בין ארבעה קירות עם ילדה פעלתנית מאין כמותה אבל יש בינינו גם רגעים משפחתיים יפים, שלא לומר מדהימים של קירבה ואהבה ובהם אני נאחזת. בכל הנוגע לקורונה והתקופה המאתגרת הזו, אם תשאלו אותי, אני לא חושבת שאפשר לעשות מהלימונים לימונדה אבל כן אפשר לעשות מהם ריבועי לימון זהובים, נהדרים, טעימים וקלים להכנה.
ימי קורונה. בבית, בהסגר. בלי אוויר אבל לעיתים מבליחים פנימה גם רגעי קסם יפים ופיוטיים של אפייה, קירבה, יצירה ואהבה. ישנה השמחה השוכנת בכל הנמצא והבלתי מובן מאליו. ישנו גם העצב על כל מה שאיננו ואבד. בחוץ שקט ובפנים רועש ואולי זה ההפך? יש ימים שהזמן זוחל ויש כאלה שהוא עובר על פניי בריצה ומשאיר לי אבק מרוב משימות וכבר יורד הערב. תכף תעלה מהדורת החדשות ואני רוצה ולא רוצה לצפות בה.
מאז שהתאהבתי באפייה, אנשים מסביבי לא מפסיקים להגיד לי: "את צריכה להפוך את זה למקצוע". זה מחמיא לי כמובן אבל גם מצחיק אותי נורא. אני שואלת את עצמי ממתי דברים שאנחנו אוהבים לעשות או מוכשרים בהם צריכים להיהפך למקצוע? מה קרה לכיף וההנאה הצרופה ממשהו רק כי הוא משמח את הלב והנפש?
כמה דברים שאני אוהבת בחורף. סוודרים מלטפים. כובעים. אוצרות שמוציאים בכיסים. להסתכל על הים ולהרגיש את שניכם מתמלאים מבפנים. להתכרבל בתוך הפוך עם ספר טוב. הריח של אחרי הגשם בחוץ. הריח של האפייה מהלך קסמים בתוך הבית. לעשות עם הבת שלי מסיבת פיג'מות ולהמציא לה שירים ומשחקים. מרקים. כמה שאני אוהבת מרקים! אני רק שומעת את הגשם וכבר שולפת את כל הירקות ומתכננת איזה מרק להכין הפעם.
מאז שנכנסה לגן, הבת שלי גדלה בקצב מסחרר. בגיל שנה וחודשיים, מיום ליום, היא נראית לי פחות כמו תינוקת ויותר כמו ילדה קטנה ומדהימה, שובבה, דעתנית ובודקת גבולות כל הזמן. בכל פעם שאני באה לקחת אותה מהגן ומביטה בכחול של העיניים שלה, לא משנה איזה יום עבר עליי, אני מרגישה שהעולם נעשה יפה ורך יותר וזה בזכותה.
כאשר הייתי סטודנטית לקולנוע, היה לי ולחברה מאוד טובה שלי מנהג קבוע. הייתי ישנה בדירה שלה במעונות והיינו מכינות ביחד עבודות עד השעות הקטנות של הלילה. בכל פעם, בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר היינו יורדות למכולת השכונתית, שהייתה פתוחה 24/7, עם פיג'מות ועיניים טרוטות, וקונות עוגיות שוקולד צ'יפס ענקיות שיצאו זה עתה מהתנור. זה היה הגילטי פלז'ר האולטימטיבי שלנו. מאז, המקום ההוא נסגר. חברות הכי טובות נשארנו עד היום, אבל במשך זמן רב חיפשתי אחר המתכון המושלם לעוגיות שוקולד צ'יפס רכות ונמסות בפה שיזכיר את העוגיות המיתולוגיות ההן. חיפשתי ומצאתי.
אני לא זוכרת שאי פעם היה חורף כזה. עד כדי כך לא עקבי. בא ונעלם. כולו ישות אחת מסתורית. במשך יומיים יורד גשם ואני מוזעקת לבית מרקחת לקנות תרופות, המטריה הענקית שזכרתי לקחת, מורדת ומתהפכת ברוח. בימים אחרים יש שמש בתל אביב. הקרניים שלה מגיעות עד אליי. אני מוצאת חנייה באמצע היום בתל אביב וחוזרת לבתי קפה שכמעט שכחתי מקיומם אבל עכשיו נזכרתי. מישהו אמר לי השבוע: "איך בכל פעם את מוצאת שקט בשביל לכתוב?" ואני חייכתי ואמרתי רק: "צריך זמן וסבלנות". מלאכת כתיבה לא תמיד אפשר להסביר במילים, במיוחד לא לאלה שאינם כותבים. לפעמים היא אורכת נצח, לפעמים נדרשים רק כמה רגעים. לפעמים מספיק רק פסיפס של אנשים, נשקפים דרך החלון, כל אחד מכונס בתוך עצמו, לבוש לעונה אחרת של השנה. הם בשלהם ואני בשלי.
אתמול בלילה, החלטנו שאנחנו טסים בחודש הבא לניו יורק. האמת, אני מתרגשת. לא הייתי בתפוח הגדול מאז טיול הבת מצווה שלי ויש לי כל כך הרבה תוכניות לעיר הזאת. החלטתי לחגוג את המאורע במאפה הכי אמריקאי שיש – הסינבון. למי מכם שלא מכיר (יש כאלה בקהל?), הסינבון הוא מאפה שמרים מפנק במלית קינמון עם פרוסטינג לבן. הפעם, הכנתי עוגת סינבון ענקית, מושלמת לחורף הזה ובמיוחד ללילות הקרים שבו. העוגה שלפניכם נראית כמו יצירת אמנות בזכות צורת הספירלה המרהיבה שלה שתוכלו לגמרי להכין בעצמכם. כאשר תאפו אותה, המטבח יתמלא בניחוחות קינמון משכרים שמניסיוני, גם השכנים לא יישארו אדישים אליהם. זו עוגה מדהימה, מרשימה, מושלמת ליד הקפה, כוכבת אמיתית של כל מפגש חברתי או משפחתי. מומלץ להגיש את העוגה חמה או בטמפרטורת החדר.
יש ימים כאלה בין סוף הקיץ לתחילת החורף. הלימונים עדיין צהובים. השמש נמצאת במקום הנכון בשמיים. זיכרונות מתוקים. זיכרונות חמוצים. חשוב. מיותר. יפה. כואב. מרגש. הכול מתערבב. קרובים. רחוקים. דברים שלקחת ללב ודברים שחלפו ממך וזיכרון שהיה או לא היה. הרוח עוברת בין בניינים. הזמנים הבשילו וכך גם את.
