ארכיון

אתה הולך ברחוב. אני צדף על החוף. אתה יכול להבחין בי או שכן או לא. הרוח שורקת בי והים שלי רחוק. עובר לילה ועוד לילה ואתה כבר לא שומע. הגלים שוטפים אותי, זורמים ממני והלאה. אני מטפסת על ההרים הכי גבוהים. אתה יכול לזהות אותי אבל איך תדע? אני השתניתי. הם אומרים שזה לטובה. אני הבחורה הזאת שרצה בטיילת וכותבת בראש.

12.71 ק"מ. שעה ו-11 דקות ו40 שניות. אני זוכרת כל תוצאה וחושבת איך להשתפר. הירח מקפיד על כל קילומטר שלי ומאיר את פניי. זיעה נשטפת בחיוך. הכאב מתחלף בשמחה. אני שרה עם המוזיקה. יש לילות שהאור של הכוכבים בעיר הזאת חלש מדי ואני חייבת להיות זוהרת בשביל לא להיכבות.   להמשך קריאה

האמנתי לך מילה במילה. אות באות. הברה בהברה. נשימה לנשמה. מים לפרח.

היית הטבע שלי. עץ מתבודד בשדה. אהבתי אותך גם כשלא הפסקת וגם כשהיינו דוממים. היו לך מסלולים קבועים, רבים, משתנים. דרכים שיכולות להטעות ונוף שמגלים רק לקראת הסוף, באזור הצר בין פסגה לתהום. לנקודה ההיא לא אחזור יותר בחיים.

להמשך קריאה

אני הולכת איתך על קצות האצבעות. אל תסתכלי למטה, אתה מזהיר אותי. אני רואה את העננים מתפזרים בשמיים. לכל אחד מהם מקום משלו. אני אוהבת אותך באוויר הפתוח. אתה אומר שעוד מעט יגיעו סופות ונצטרך למצוא מקום להתחבא. אני מדמיינת מערה חשוכה ומוארת במידה הנכונה. כזאת שנוצרה רק בשבילנו. אל תסתכלי למטה, אתה אומר ולוחש לי באוזן: גם אל תסתכלי למעלה. אני מקשיבה לך כי אתה מחזיק לי את היד והשעה כבר מאוחרת. הלילה יורד. העיר פרוסה לרגלינו, לבנה ומוארת כמו צדף שאסור לאיש לפתוח. אנחנו נכנסים אליה רועדים. יש בה בתי קפה, ברים וסופרים שפתוחים עשרים וארבע שעות. הכל בה קרוב, נגיש, זמין, נוח, אפשרי ואנחנו הולכים ברחובות שלה על קצות האצבעות. אני שוכחת שכואב לי. יש כאן הכל, אתה אומר ואני יודעת שאתה משקר. אין כאן שום מקום, מואר או חשוך שיוכל לשמור על שנינו.
להמשך קריאה