בשבת שעברה, נסענו עם אביגיל לקטיף גזרים ב"קטופותי" בבית לחם הגלילית. בדיוק השתחררנו מבידוד והיה לנו חשק עז לנסוע לצפון, לנשום אוויר ולראות טבע. שלושה דברים פשוטים שהפכו לצערי בלתי מובנים מאליהם, במיוחד בתקופה האחרונה. חזרנו לשורשים ושלפנו את הגזרים מבטן האדמה עם קלשון. כמו בשיר, אביגיל אצה רצה, המרחבים הפתוחים קראו בשמה, קטפה גזרים ועלי סלק, רידדה פיתות דרוזיות במערוך כמו מקצוענית, עלתה על הטרקטור וסירבה להיפרד ממנו. כל הזמן הזה חשבתי לעצמי כמה התפתחה לנו בין הבידודים לסגרים ולמרות התקופה המורכבת הזאת, הפכה מתינוקת לילדה עצמאית, דעתנית שהחופש, הדמיון ושמחת החיים הם סימני ההיכר שלה.
ביום הראשון של החופש יצאנו אביגיל ואני לקטיף עגבניות שרי במשק אקלר. החום הכבד לא הרתיע אותנו. לקטיף הצטרפה גם דודה שלי והייתה לנו חוויה מקסימה ומיוחדת במינה. בניגוד למקומות אחרים שהיינו בהם, במשק אקלר היו עגבניות בשפע בכל הצבעים ואפשרויות רבות וחבויות לקטיף. אביגיל שלי הסתובבה בין המטעים, קטפה עגבניות בכל הצבעים בשמחה והייתה גאה בעצמה מאוד. אחרי הקטיף, התיישבנו לאכול מהשלל בסככה המוצלת. אביגיל הייתה כל כך מרוצה ומאושרת. הבטחתי לה שנכין לארוחת הערב סלט קפרזה עם העגבניות שקטפה אבל הן היו כל כך יפות וטעימות שלא יכולתי להסתפק רק בזה. נכין טארט עגבניות, הבטחתי לה וכך יצאתי להרפתקה קולינרית במטבח.
בתקופה האחרונה הייתי במערבולת רגשית. מצד אחד, הגעתי לכמה תובנות חשובות ומשמחות וקרו לי הרבה דברים נפלאים. מצד שני, מצאתי את עצמי בלבטים עמוקים לגבי היבטים שונים בחיי. בשיא תקופת הקורונה, חברה צירפה אותי לקבוצת כתיבה שבזכותה קרה הבלתי ייאמן וחזרתי לכתוב שירים. מאז שאני זוכרת את עצמי, המילים תמיד עזרו לי לפענח את המציאות ההפכפכה ולא להפך. עם זאת, שירים תמיד נכתבו אצלי בצמצום מופלג. כתבתי אותם בזהירות יתרה שכן הרגשתי שזוהי פעילות נשגבת, לא פחות משמיימית, השמורה רק ליחידי סגולה. ענקים בדורם כמו זלדה, יהודה עמיחי ונתן זך האהובים עליי כל כך. לא מזמן נזכרתי כי שבועות ספורים לפני מותו, סבא שלי הראה לי שיר שלי שפורסם במעריב לילדים כשהייתי בת 12. לא האמנתי שהוא שמר את העותק הזה בכל השנים שחלפו מאז ואולי היה בזה סימן.
כמה דברים שאני אוהבת בחורף. סוודרים מלטפים. כובעים. אוצרות שמוציאים בכיסים. להסתכל על הים ולהרגיש את שניכם מתמלאים מבפנים. להתכרבל בתוך הפוך עם ספר טוב. הריח של אחרי הגשם בחוץ. הריח של האפייה מהלך קסמים בתוך הבית. לעשות עם הבת שלי מסיבת פיג'מות ולהמציא לה שירים ומשחקים. מרקים. כמה שאני אוהבת מרקים! אני רק שומעת את הגשם וכבר שולפת את כל הירקות ומתכננת איזה מרק להכין הפעם.
מאז שנכנסה לגן, הבת שלי גדלה בקצב מסחרר. בגיל שנה וחודשיים, מיום ליום, היא נראית לי פחות כמו תינוקת ויותר כמו ילדה קטנה ומדהימה, שובבה, דעתנית ובודקת גבולות כל הזמן. בכל פעם שאני באה לקחת אותה מהגן ומביטה בכחול של העיניים שלה, לא משנה איזה יום עבר עליי, אני מרגישה שהעולם נעשה יפה ורך יותר וזה בזכותה.
הנה חשבת שאוגוסט לא יסתיים לעולם וגם הוא נגמר. אחריו הגיע ספטמבר והוא מרגיש לך אפילו עוד יותר אינסופי. כמו גלים של ים, כל יום נושא עמו עוד ציפייה שאולי היום, הלילה, אולי בשנייה שתסיימי לכתוב את המשפט הזה ותוסיפי לו נקודה – זה יקרה לך. כל כך הרבה תחושות קדומות ופתאומיות, ידועות ובלתי מוכרות נמזגות בתוכך. מתפצלות בין התאים שלך ושלה.
את מחכה לכאב ההוא של הצירים, לתזמונים ובעיקר לרכות שתבוא אחריהם. את מקפלת בגדים קטנטנים בצבעי פסטל. ממיינת. מסדרת. מארגנת. בשבילה חלומות מתגשמים וכל דבר מונח במקום שאתם אוהבים. מקום שכולו שניכם ובקרוב יפעמו בתוכו חיים חדשים ומופלאים. עד שתגיע האחת, את כבר יודעת, מכל מבט חשוך ברחוב, מכל דאגה, מכל אי צדק – תשמרי עליה. תאפי לה עולם שלם בעוגות מתוקות ועד אז, תחכי לה בכיליון עיניים, בציפייה, בהתרגשות, בעדינות בסבלנות.
כאשר הייתי סטודנטית לקולנוע, היה לי ולחברה מאוד טובה שלי מנהג קבוע. הייתי ישנה בדירה שלה במעונות והיינו מכינות ביחד עבודות עד השעות הקטנות של הלילה. בכל פעם, בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר היינו יורדות למכולת השכונתית, שהייתה פתוחה 24/7, עם פיג'מות ועיניים טרוטות, וקונות עוגיות שוקולד צ'יפס ענקיות שיצאו זה עתה מהתנור. זה היה הגילטי פלז'ר האולטימטיבי שלנו. מאז, המקום ההוא נסגר. חברות הכי טובות נשארנו עד היום, אבל במשך זמן רב חיפשתי אחר המתכון המושלם לעוגיות שוקולד צ'יפס רכות ונמסות בפה שיזכיר את העוגיות המיתולוגיות ההן. חיפשתי ומצאתי.