כתיבה פיוטית

כבר מהילדות הייתה לי תחושה שנולדתי בתקופה הלא נכונה והייתי צריכה להיוולד בתקופה אחרת. מוקדמת יותר ורומנטית מאוד. תקופה שבה איש לא אמר משהו מבלי להתכוון. אנשים קודם חשבו ורק אחר כך דיברו. המילים לא היו נרדפות. לכל אחת מהן היה מקום משל עצמה. לא היה לה תחליף. שום מילה לא נשכחה או נועדה למלא את האוויר. אחרי שהמילים נאמרו לא הייתה אפשרות לקחת אותן בחזרה. הן היו שלך לנצח וזה מה שהפך אותן ליקרות ויפות יותר מכל יסוד אחר על פני האדמה. הן אף פעם לא היו יותר מדי או פחות מדי. הן תמיד היו בדיוק.

להמשך קריאה

בהתחלה, הדחקתי את זה. לא הייתי עצובה בכלל ואפילו קצת שמחתי שהיא לא בחיים שלי יותר. ראיתי במצב הזה כמה יתרונות. לילה שהוא רק לילה. מילים שנשמעות כמו שהן נכתבות. מיקוד. שליטה. יציבות. דברים שכולם מחפשים.

אחר כך נפלה עלי פתאום תחושה איומה של ריקנות. מבחוץ נראיתי אותו דבר אבל הייתי קמה בבוקר ומרגישה חללים עצומים נפערים בי וגעגועים, הרים של געגועים. הייתי מוכנה להסתגל להרבה שינויים ודברים נסתרים בחיי בתקופה האחרונה אבל לזה אף אחד לא הכין אותי.

להמשך קריאה

אני לא זוכרת שאי פעם נמשכתי למטבח. בישול תמיד נראה לי כמו טרחה רבה מדי ואפייה כמו מדע מדויק ואני כידוע הכי הומנית שיש. במשך שנים ארוכות האמנתי שאנחנו כמו שני זרים שלא ייפגשו. עומדים ובוחנים זה את זו משני עברי הגשר, מפחדים מפני האפשרות לגשת. בלב נשאתי עמי את טעמם של המאכלים הסודיים שהמצאתי בילדותי עם חברות. המתכונים היו כאלה שהיום השתיקה יפה להן וכללו טוסט עם גבינה צהובה ועיטורי מייפל או עוגה שעשויה ברובה מחמאה וסוכריות צבעוניות אבל אני הוקסמתי מהיכולת הפלאית שלה לתפוח וזה היה בשבילי הכל.

להמשך קריאה

אתה הולך ברחוב. אני צדף על החוף. אתה יכול להבחין בי או שכן או לא. הרוח שורקת בי והים שלי רחוק. עובר לילה ועוד לילה ואתה כבר לא שומע. הגלים שוטפים אותי, זורמים ממני והלאה. אני מטפסת על ההרים הכי גבוהים. אתה יכול לזהות אותי אבל איך תדע? אני השתניתי. הם אומרים שזה לטובה. אני הבחורה הזאת שרצה בטיילת וכותבת בראש.

12.71 ק"מ. שעה ו-11 דקות ו40 שניות. אני זוכרת כל תוצאה וחושבת איך להשתפר. הירח מקפיד על כל קילומטר שלי ומאיר את פניי. זיעה נשטפת בחיוך. הכאב מתחלף בשמחה. אני שרה עם המוזיקה. יש לילות שהאור של הכוכבים בעיר הזאת חלש מדי ואני חייבת להיות זוהרת בשביל לא להיכבות.   להמשך קריאה

האמנתי לך מילה במילה. אות באות. הברה בהברה. נשימה לנשמה. מים לפרח.

היית הטבע שלי. עץ מתבודד בשדה. אהבתי אותך גם כשלא הפסקת וגם כשהיינו דוממים. היו לך מסלולים קבועים, רבים, משתנים. דרכים שיכולות להטעות ונוף שמגלים רק לקראת הסוף, באזור הצר בין פסגה לתהום. לנקודה ההיא לא אחזור יותר בחיים.

להמשך קריאה

יום רביעי בלילה, בלב הסערה הגיע נחל לחדר שלי. הוא פרץ מתוך סדק שנפער בין הקיר לחלון והודיע שהוא כאן כדי להישאר. בעלת הדירה הבטיחה שתטפל בזה בראשון-שני. הבנתי שאין הרבה ברירה ולסוף השבוע הקרוב – זה רק הוא ואני. הנחל לא התרגש מסמרטוט הרצפה שפרסתי למרגלות המיטה. להפך, זה רק אתגר אותו עוד יותר. המים זרמו ומילאו אותו ביתר עוצמה, שטפו את המחשבות שלי.

חשבתי מה היה קורה אם מישהו היה עכשיו ישן לידי. מה היה עושה? איך היה מתמודד עם הנחל הזה. אם היה מסכים לישון בחדר שלי? אם היה מתעצבן? אולי היה אומר שזה מסוכן והקיר יכול להתפורר על שנינו? אולי היה מרגיע, מלטף ואומר שהכול בסדר, אלה רק כמה טיפות ואין סיבה לדאגה? אולי בכלל לא היה קורא לזה נחל ורואה בזה רטיבות.

להמשך קריאה

אני הולכת איתך על קצות האצבעות. אל תסתכלי למטה, אתה מזהיר אותי. אני רואה את העננים מתפזרים בשמיים. לכל אחד מהם מקום משלו. אני אוהבת אותך באוויר הפתוח. אתה אומר שעוד מעט יגיעו סופות ונצטרך למצוא מקום להתחבא. אני מדמיינת מערה חשוכה ומוארת במידה הנכונה. כזאת שנוצרה רק בשבילנו. אל תסתכלי למטה, אתה אומר ולוחש לי באוזן: גם אל תסתכלי למעלה. אני מקשיבה לך כי אתה מחזיק לי את היד והשעה כבר מאוחרת. הלילה יורד. העיר פרוסה לרגלינו, לבנה ומוארת כמו צדף שאסור לאיש לפתוח. אנחנו נכנסים אליה רועדים. יש בה בתי קפה, ברים וסופרים שפתוחים עשרים וארבע שעות. הכל בה קרוב, נגיש, זמין, נוח, אפשרי ואנחנו הולכים ברחובות שלה על קצות האצבעות. אני שוכחת שכואב לי. יש כאן הכל, אתה אומר ואני יודעת שאתה משקר. אין כאן שום מקום, מואר או חשוך שיוכל לשמור על שנינו.
להמשך קריאה