אני הולכת איתך על קצות האצבעות. אל תסתכלי למטה, אתה מזהיר אותי. אני רואה את העננים מתפזרים בשמיים. לכל אחד מהם מקום משלו. אני אוהבת אותך באוויר הפתוח. אתה אומר שעוד מעט יגיעו סופות ונצטרך למצוא מקום להתחבא. אני מדמיינת מערה חשוכה ומוארת במידה הנכונה. כזאת שנוצרה רק בשבילנו. אל תסתכלי למטה, אתה אומר ולוחש לי באוזן: גם אל תסתכלי למעלה. אני מקשיבה לך כי אתה מחזיק לי את היד והשעה כבר מאוחרת. הלילה יורד. העיר פרוסה לרגלינו, לבנה ומוארת כמו צדף שאסור לאיש לפתוח. אנחנו נכנסים אליה רועדים. יש בה בתי קפה, ברים וסופרים שפתוחים עשרים וארבע שעות. הכל בה קרוב, נגיש, זמין, נוח, אפשרי ואנחנו הולכים ברחובות שלה על קצות האצבעות. אני שוכחת שכואב לי. יש כאן הכל, אתה אומר ואני יודעת שאתה משקר. אין כאן שום מקום, מואר או חשוך שיוכל לשמור על שנינו.
לאור הפנס, אני מגלה פתאום שאתה יחף. "מתי הספקת?", אני שואלת. "מקודם", אתה אומר. כל תו בפנים שלך הוא סוד אחר. היום הייתי קוראת אותך אחרת אבל זה היה אז. אני לא מסתכלת למעלה, לא למטה וכל האנשים ברחוב מסתכלים על האהבה שלנו. הם יכולים לזהות רק את הצל שלה רוקד כמו משוגע על המדרכות אבל אני לא מאשימה אותם. ככה זה תמיד אנשים מסתכלים, מבחוץ.
הם לא מכירים את הסיפור שלנו. הם לא יודעים איך התחיל אות באות. איך נפגשנו פתאום משום מקום. איך היינו שונים ודומים כל כך. הם לא יודעים לאן טיילנו בפעם הראשונה. איך חשבתי שנגיע לכל המקומות: הכי קרובים והכי רחוקים. כמה אהבתי אותך והאמנתי לך. לאף אחד לא האמנתי ככה. מתי הייתה סופת החול הראשונה שלנו ומתי האחרונה.
האנשים ברחוב מנסים לגנוב מאיתנו את המבט. הם רוצים רק אישור קטן שיהיה בסדר בסוף. לפעמים מבט בעיניים אומר הכל. אנחנו יודעים את זה וגם הם. אני כל כך רוצה שתסתכל עליי עכשיו אבל אתה לא מסוגל. אתה שקוע. אתה לא למטה, לא למעלה. אתה באמצע ואני בקצה. אני יודעת שאין מערה, בית או מקום בטוח בעולם הזה בשבילנו. אני רק דמיינתי את כל זה. אני עוצמת את העיניים ואתה נעלם באפלה. לא תהיה עוד. לא נהיה עוד. אני נוחתת ברעש על המדרכה ומרגישה את העצמות שלי מתפרקות. הדם נוזל לי מבין העקבים. כל טיפה מכאיבה לי יותר, מלאה בגעגוע.
אחרי שהלכת, הייתי בטוחה שאתרסק. לא דמיינתי לרגע את החיים שלי בלעדיך. איתך הייתי כל הזמן על קצות האצבעות. מסביבי כולם צחקו ואמרו: היא מרחפת. הם לא טעו. גם אני הרגשתי בחלום מתמשך. לא חשבתי שאצטרך להתעורר. אפילו החלפתי איתך כמה מהחלומות הישנים שלי בכאלה חדשים. לא ראיתי בזה משהו רע. חיבקתי את זה באהבה, כמו חלק בלתי נפרד מהחיים. חשבתי שקוראים לזה להתבגר.
חשבתי שאוכל להשאיר את הפרחים שלי על אדן החלון שלך תמיד ושלא אצטרך לדאוג להם יותר. לא תיארתי לעצמי שהאור ישתנה בין לילה. לפעמים אני נזכרת בכמה עלי כותרת ממך ועצוב לי כי אני יודעת שאי אפשר להרכיב פרחים באמת בגלל שזה הופך אותם למלאכותיים. זה ההפך המוחלט ממה שהרגשתי שהיה בינינו וחוץ מזה אני שונאת פרחים מלאכותיים.
מאז שנפרדנו למדתי להיות עם שתי רגליים על הקרקע. יש הרבה דברים שהבנתי מאז ויש כאלה שעדיין לא. יש סיכוי טוב שלא אבין אותם אף פעם. יש ימים שבהם אני מרגישה שהעולם כולו יכול לשמוע את הצעדים שלי ויש ימים שרק אני שומעת אותם. זה בסדר, זה לא מפחיד אותי. בתוך תוכי אני כבר יודעת עד כמה הם חזקים.
אין תגובות