Browsing Tag
השלמה
בהתחלה, הדחקתי את זה. לא הייתי עצובה בכלל ואפילו קצת שמחתי שהיא לא בחיים שלי יותר. ראיתי במצב הזה כמה יתרונות. לילה שהוא רק לילה. מילים שנשמעות כמו שהן נכתבות. מיקוד. שליטה. יציבות. דברים שכולם מחפשים.
אחר כך נפלה עלי פתאום תחושה איומה של ריקנות. מבחוץ נראיתי אותו דבר אבל הייתי קמה בבוקר ומרגישה חללים עצומים נפערים בי וגעגועים, הרים של געגועים. הייתי מוכנה להסתגל להרבה שינויים ודברים נסתרים בחיי בתקופה האחרונה אבל לזה אף אחד לא הכין אותי.
אני הולכת איתך על קצות האצבעות. אל תסתכלי למטה, אתה מזהיר אותי. אני רואה את העננים מתפזרים בשמיים. לכל אחד מהם מקום משלו. אני אוהבת אותך באוויר הפתוח. אתה אומר שעוד מעט יגיעו סופות ונצטרך למצוא מקום להתחבא. אני מדמיינת מערה חשוכה ומוארת במידה הנכונה. כזאת שנוצרה רק בשבילנו. אל תסתכלי למטה, אתה אומר ולוחש לי באוזן: גם אל תסתכלי למעלה. אני מקשיבה לך כי אתה מחזיק לי את היד והשעה כבר מאוחרת. הלילה יורד. העיר פרוסה לרגלינו, לבנה ומוארת כמו צדף שאסור לאיש לפתוח. אנחנו נכנסים אליה רועדים. יש בה בתי קפה, ברים וסופרים שפתוחים עשרים וארבע שעות. הכל בה קרוב, נגיש, זמין, נוח, אפשרי ואנחנו הולכים ברחובות שלה על קצות האצבעות. אני שוכחת שכואב לי. יש כאן הכל, אתה אומר ואני יודעת שאתה משקר. אין כאן שום מקום, מואר או חשוך שיוכל לשמור על שנינו.
להמשך קריאה
