לקח לי זמן לקרוא לעצמי כותבת. זה לא היה פשוט בשבילי. הכתובת הייתה על הקיר אבל אני לא רציתי לקרוא אותה. לכתוב זה דבר אחד. לקרוא זה דבר אחר ואני לא רציתי לקרוא לילדה בשמה.
שנים רבות הילדה ואני שמרנו על הסוד. התייחסתי לכתיבה כמו מחלה שמפירה את השינה ועוכרת שלווה. בלילות, הייתי מתעוררת כדי לכתוב את המילים שהרגשתי שחייבות להתקיים כאן בעולם הזה.
בכל בוקר, כבשתי בתוכי את כל המילים שלא רציתי שאיש יראה, כולל אני עצמי. נכון, היו דברים שלי שהתפרסמו ואפילו זכו בתחרויות אבל הרוב הגדול היה עטוף בשקט. אני קיוויתי שעם הזמן הילדה תתבגר, תיעלם ממני מאליה ואני אצא לחיים חדשים.
כבר מהילדות הייתה לי תחושה שנולדתי בתקופה הלא נכונה והייתי צריכה להיוולד בתקופה אחרת. מוקדמת יותר ורומנטית מאוד. תקופה שבה איש לא אמר משהו מבלי להתכוון. אנשים קודם חשבו ורק אחר כך דיברו. המילים לא היו נרדפות. לכל אחת מהן היה מקום משל עצמה. לא היה לה תחליף. שום מילה לא נשכחה או נועדה למלא את האוויר. אחרי שהמילים נאמרו לא הייתה אפשרות לקחת אותן בחזרה. הן היו שלך לנצח וזה מה שהפך אותן ליקרות ויפות יותר מכל יסוד אחר על פני האדמה. הן אף פעם לא היו יותר מדי או פחות מדי. הן תמיד היו בדיוק.
אני לא זוכרת שאי פעם נמשכתי למטבח. בישול תמיד נראה לי כמו טרחה רבה מדי ואפייה כמו מדע מדויק ואני כידוע הכי הומנית שיש. במשך שנים ארוכות האמנתי שאנחנו כמו שני זרים שלא ייפגשו. עומדים ובוחנים זה את זו משני עברי הגשר, מפחדים מפני האפשרות לגשת. בלב נשאתי עמי את טעמם של המאכלים הסודיים שהמצאתי בילדותי עם חברות. המתכונים היו כאלה שהיום השתיקה יפה להן וכללו טוסט עם גבינה צהובה ועיטורי מייפל או עוגה שעשויה ברובה מחמאה וסוכריות צבעוניות אבל אני הוקסמתי מהיכולת הפלאית שלה לתפוח וזה היה בשבילי הכל.
