**פוסט זה עודכן ונערך מחדש.
אז מה השתנה הפסח הזה? כנראה שהכול.
כל המוכר, הטבעי, הידוע והשגרתי התהפך.
אנחנו כבר חודש בבית. נטולי מסגרות. עמוסי משימות. שופעי פעילויות. כל יום אנחנו במרדף אחר הזמן לסמן וי בריבוע המתאים. הימים עצמם כל כך אינטנסיביים שקשה לי לזכור מה היה אצלנו פעם, לפני עידן הקורונה? מתי הדברים הפשוטים חדלו להיות מובנים מאליהם? ללכת ברחוב? לתת חיבוק? להיפגש עם מי שאוהבים, מתי שרוצים? להרגיש את השמש נופלת על הפנים? לעשות ספורט ולהרגיש כל איבר בגוף מתעורר לחיים. להיכנס לגן שעשועים עם אביגיל ולרוץ יחד לנדנדות ולדעת שאין אצל אף אחת מאיתנו שום צל של פחד. לשבת לקפה ושיחת נפש, פנים מול פנים, בלי מסכים. לטייל לאן שרק נבחר. להחליט בכוחות עצמנו מי הקרוב ומה הרחוק. לחיות. לחזור לחיים המוכרים שפרטים רבים כל כך מתוכם נראים לי עכשיו כמו דברי מותרות.
אני שואלת את עצמי עד מתי כל זה יימשך? מתי תהיה הפוגה או הקלה בהגבלות? מה יקרה אם תהיה החמרה? אני אוהבת ודאות ואם היה תאריך זה בטוח היה משפר לי את ההרגשה אבל אין שום תאריך יעד באופק, הגן סגור והמחשבות מפליגות. בין המשחקים במים, גלילי הנייר שהופכים לתעלות, ארטיקים תוצרת עצמית, ציורים על החלון והמשחקים המפוזרים בכל פינה בבית, אני והבת שלי משקיפות מהמרפסת ורואות עולם שיותר מהכול מבקש להיות סטרילי. אני מחבקת אותה חזק ומבקשת לייצר בשבילנו מציאות אחרת, יפה ומעודדת בהרבה מזו שמשתוללת שם בחוץ. זה לא קל ואפילו סוחט להיות בין ארבעה קירות עם ילדה פעלתנית מאין כמותה אבל יש בינינו גם רגעים משפחתיים יפים, שלא לומר מדהימים של קירבה ואהבה ובהם אני נאחזת. בכל הנוגע לקורונה והתקופה המאתגרת הזו, אם תשאלו אותי, אני לא חושבת שאפשר לעשות מהלימונים לימונדה אבל כן אפשר לעשות מהם ריבועי לימון זהובים, נהדרים, טעימים וקלים להכנה.
