מחסום כתיבה. אימת הדף הלבן. את מסתכלת עליו והוא עלייך. את רוצה להגיד לו כל כך הרבה דברים, אבל הוא ואת שותקים במשך שעות ארוכות. עוברים ימים. אולי חודשים. את מאבדת את תחושת הזמן. זה רק בינך לבינו, את יודעת. אף אחד אחר בעולם לא יעמוד בשקט הזה. אף אחד חוץ ממך. זה אישי כמו מה שבין הים לבין הגלים. זה מה שבין הדפים למילים.
לקח לי זמן לקרוא לעצמי כותבת. זה לא היה פשוט בשבילי. הכתובת הייתה על הקיר אבל אני לא רציתי לקרוא אותה. לכתוב זה דבר אחד. לקרוא זה דבר אחר ואני לא רציתי לקרוא לילדה בשמה.
שנים רבות הילדה ואני שמרנו על הסוד. התייחסתי לכתיבה כמו מחלה שמפירה את השינה ועוכרת שלווה. בלילות, הייתי מתעוררת כדי לכתוב את המילים שהרגשתי שחייבות להתקיים כאן בעולם הזה.
בכל בוקר, כבשתי בתוכי את כל המילים שלא רציתי שאיש יראה, כולל אני עצמי. נכון, היו דברים שלי שהתפרסמו ואפילו זכו בתחרויות אבל הרוב הגדול היה עטוף בשקט. אני קיוויתי שעם הזמן הילדה תתבגר, תיעלם ממני מאליה ואני אצא לחיים חדשים.
