הפוסט הזה שולח אותי אחורה בזמן, לתקופה של ציפייה גדולה, מתח והתרגשות, להיריון שלי. היום כשאני מסתכלת על אביגיל קשה לי לדמיין שהיה זמן כלשהו שבו התנהלתי בעולם בלעדיה. זמן שבו עוד לא פגשתי אותה אבל הרגשתי מבפנים משק כנפי פרפרים עדינים. זמן שבו חלמתי עליה בכל לילה ולפעמים גם באמצע היום. זמן שבו כתבתי עליה כאן בבלוג ואפיתי לכבודה עוגות יפות ומושקעות. זמן שבו תכננתי את החדר שלה לפרטי פרטים, חיכיתי למבול הזמנות מהאינטרנט וסידרתי את הבגדים הקטנטנים שלה בשידה. זה נראה לי עכשיו בדיוני אבל היה זמן כזה באמת.
