בשבת שעברה, נסענו עם אביגיל לקטיף גזרים ב"קטופותי" בבית לחם הגלילית. בדיוק השתחררנו מבידוד והיה לנו חשק עז לנסוע לצפון, לנשום אוויר ולראות טבע. שלושה דברים פשוטים שהפכו לצערי בלתי מובנים מאליהם, במיוחד בתקופה האחרונה. חזרנו לשורשים ושלפנו את הגזרים מבטן האדמה עם קלשון. כמו בשיר, אביגיל אצה רצה, המרחבים הפתוחים קראו בשמה, קטפה גזרים ועלי סלק, רידדה פיתות דרוזיות במערוך כמו מקצוענית, עלתה על הטרקטור וסירבה להיפרד ממנו. כל הזמן הזה חשבתי לעצמי כמה התפתחה לנו בין הבידודים לסגרים ולמרות התקופה המורכבת הזאת, הפכה מתינוקת לילדה עצמאית, דעתנית שהחופש, הדמיון ושמחת החיים הם סימני ההיכר שלה.
