פוסט סיכום 2019

בנופי הפיד שלי, מתנשאים הררים של סיכומים שנתיים. מסתבר שכולם אוהבים לסכם כדי להגיע לאיזו מסקנה ואם אפשר לסיים במסר אופטימי, לכבוד השנה החדשה אז חשבתי גם אני לכתוב כמה מילים משלי.

לא בדיוק סיכום, אלא יותר כמו כמה תובנות אישיות.

שנת 2019 הייתה השנה הכי קשה ומטלטלת בחיים שלי.

איבדתי את סבא שלי ושבועיים אחר כך את אבא שלי שנפטר באופן פתאומי.   

שום דבר בחיים לא הכין אותי לזה מראש.                    

לא לסמיכות האירועים הנוראית, לא לגעגוע, לא לכאב, לא לתחושה שהדבר היקר ביותר בחייך נתלש ממך בפראות ואת לעולם לא תוכלי להחזיר אותו אלייך, לא משנה כמה נחושה, משימתית או יצירתית תהיי.

זה לא תסריט שאת כתבת.

זה תסריט שאם היית מקבלת לידייך היית פוסלת על הסף ואומרת שזה לא יעבוד. אין בזה שום דבר אמין או מכבד כלפי הצופים. את הרי מכירה את הגיבור. את יודעת שלא ככה ייעלם מהעולם. זה לא מתאים למי שהוא, למה שהוא, לאישיות שלו, לבחירות שעשה, לכמה שהוא חי, חזק, מלא מרץ, חדור מטרה והתלהבות או לכמה שהוא חכם ודומיננטי, אוהב ואהוב.

היית מקשה על התסריטאי ואומרת שאם הוא ייעלם אז איך העולם ימשיך להתקיים? מה יהיה עם המשפחה שלו? מה עם החלומות שהיו לו? והגיל הצעיר שלו? מה עם כל הטוב שחיכה לו ממש מעבר לפינה? מה עם הנכדה שרק נולדה לו לפני שלושה חודשים וכל דבר שעשתה, היה בעיניו הפלא בהתגלמותו?

לא, היית אומרת שהרבה יותר הגיוני שהגיבור יגיע בסוף הסרט, בדקה ה199, אחרי שכל האורות נכבו וכולם מחפשים את האור של היציאה, בול בזמן להציל את המצב.

אבל החיים יספרו סיפור אחר בשבילו וגם בשבילך.   

בסיפור הזה לא תוכלי להתקשר אליו. לא תוכלי לצחוק איתו. לא תוכלי לחבק אותו חזק. לא תוכלי לדבר איתו ולשמוע את מילותיו החכמות ולקבל ממנו עצות יקרות מפז. לא תוכלי לכעוס עליו, גם אם תרצי.

תוכלי רק להתגעגע אליו. לחלום עליו. להצטער בכל ליבך ונשמתך שהוא לא פה, לידך.

תוכלי לשמוע את הקול שלו מהדהד, מתמזג בתוך שאון החיים שלך. בין הזמן שעובר מהר לזמן שעובר לאט.

תוכלי לנסות לכתוב את הבלתי נכתב.

אז שנת 2019 הובילה אותי למסקנה שהחיים האלה הם לפני הכול, שרירותיים ובלתי צפויים.

אין בהם טיפת סימטריה.

מי שטוב – לא בהכרח יהיה לו טוב בחיים וגם ההפך הוא הנכון. 

אז מה בכל זאת למדתי מהשנה הזאת?

למדתי שהכול שברירי.      

סיפורי החיים לא נכתבים על גבי ניירות זכוכית. איש לא חסין בפניהם והכל יכול להתפזר ברוח.

החשוב מכל הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ולמי שסביבנו, זה שאני עוד כותבת.

למדתי כמה מזל יש לי שאני מוקפת היום באנשים אהובים, מסורים, שתומכים, מפרגנים לי מכל הלב ונמצאים שם בשביל לקרוא אותו ואותי.

כן, גם אחרי השנה שהייתה אני עדיין חושבת שיש לי הרבה מזל בחיים והתברכתי.

המשפחה תמיד הייתה אצלי מעל לכל והשנה בנסיבות הכי טרגיות וקשות שיש, הבנתי עוד יותר כמה זכיתי.

זכיתי במשפחה מדהימה, נדירה, חזקה מאין כמותה, אוהבת, אהובה ומלוכדת.

אני גאה במשפחה הנפלאה שיצרנו שי ואני באהבתנו האינסופית, באביגיל הקטנה, האושר שלנו עלי אדמות, שמלמדת אותנו בכל יום מחדש כל כך הרבה על החיים ועל עצמנו, נותנת לנו כוחות ומאירה את עולמנו.

למדתי ששום דבר לא מובן מאליו. לא חיבוק. לא נשיקה. לא מילה טובה. לא מפגש עם היקרים והחשובים מכל. למדתי שאין מחר ואין היום. יש רק את הרגע הזה הנקודתי. זה שלא יחזור על עצמו.

זו לא קלישאה בודהיסטית.

זו האמת של החיים (ביטוי של אבא שלי) וזה בניגוד לכל השאר, כן הבחירה שלנו.

למדתי שטוב הלב, מסירות ואצילות הנפש של האנשים הם אלה שמתגלים ברגעים הקשים באמת בחיים.

למדתי להעריך מחדש את כל הבחירות שעשיתי בשנים האחרונות, את האינטואיציות שלי ואת עצמי.

למדתי ביחד עם הבת הקטנה שלי, איך ישנים בלילה, גם כשמוצפים במחשבות ואיך קמים בבוקר עם חיוך מכל הלב ואנרגיה מחודשת לעוד הרפתקאות, עוד חוויות, עוד התפעלויות מיופיים הנסתר של הדברים.

למדתי שהאימהות היא כוח העל של הטבע ואהבה בעוצמה אדירה שגוברת על הכול.

למדתי להקשיב לילדה שבתוכי, לשמוח מהאישה שגדלתי להיות ולאהוב את האימא שאני בדיוק.