בתקופה האחרונה הייתי במערבולת רגשית. מצד אחד, הגעתי לכמה תובנות חשובות ומשמחות וקרו לי הרבה דברים נפלאים. מצד שני, מצאתי את עצמי בלבטים עמוקים לגבי היבטים שונים בחיי. בשיא תקופת הקורונה, חברה צירפה אותי לקבוצת כתיבה שבזכותה קרה הבלתי ייאמן וחזרתי לכתוב שירים. מאז שאני זוכרת את עצמי, המילים תמיד עזרו לי לפענח את המציאות ההפכפכה ולא להפך. עם זאת, שירים תמיד נכתבו אצלי בצמצום מופלג. כתבתי אותם בזהירות יתרה שכן הרגשתי שזוהי פעילות נשגבת, לא פחות משמיימית, השמורה רק ליחידי סגולה. ענקים בדורם כמו זלדה, יהודה עמיחי ונתן זך האהובים עליי כל כך. לא מזמן נזכרתי כי שבועות ספורים לפני מותו, סבא שלי הראה לי שיר שלי שפורסם במעריב לילדים כשהייתי בת 12. לא האמנתי שהוא שמר את העותק הזה בכל השנים שחלפו מאז ואולי היה בזה סימן.
