קל להכנה

**פוסט זה עודכן ונערך מחדש.

אז מה השתנה הפסח הזה? כנראה שהכול. 

כל המוכר, הטבעי, הידוע והשגרתי התהפך.   

אנחנו כבר חודש בבית. נטולי מסגרות. עמוסי משימות. שופעי פעילויות. כל יום אנחנו במרדף אחר הזמן לסמן וי בריבוע המתאים. הימים עצמם כל כך אינטנסיביים שקשה לי לזכור מה היה אצלנו פעם, לפני עידן הקורונה? מתי הדברים הפשוטים חדלו להיות מובנים מאליהם? ללכת ברחוב? לתת חיבוק? להיפגש עם מי שאוהבים, מתי שרוצים? להרגיש את השמש נופלת על הפנים? לעשות ספורט ולהרגיש כל איבר בגוף מתעורר לחיים. להיכנס לגן שעשועים עם אביגיל ולרוץ יחד לנדנדות ולדעת שאין אצל אף אחת מאיתנו שום צל של פחד. לשבת לקפה ושיחת נפש, פנים מול פנים, בלי מסכים. לטייל לאן שרק נבחר. להחליט בכוחות עצמנו מי הקרוב ומה הרחוק. לחיות. לחזור לחיים המוכרים שפרטים רבים כל כך מתוכם נראים לי עכשיו כמו דברי מותרות.   

אני שואלת את עצמי עד מתי כל זה יימשך? מתי תהיה הפוגה או הקלה בהגבלות? מה יקרה אם תהיה החמרה? אני אוהבת ודאות ואם היה תאריך זה בטוח היה משפר לי את ההרגשה אבל אין שום תאריך יעד באופק, הגן סגור והמחשבות מפליגות. בין המשחקים במים, גלילי הנייר שהופכים לתעלות, ארטיקים תוצרת עצמית, ציורים על החלון והמשחקים המפוזרים בכל פינה בבית, אני והבת שלי משקיפות מהמרפסת ורואות עולם שיותר מהכול מבקש להיות סטרילי. אני מחבקת אותה חזק ומבקשת לייצר בשבילנו מציאות אחרת, יפה ומעודדת בהרבה מזו שמשתוללת שם בחוץ. זה לא קל ואפילו סוחט להיות בין ארבעה קירות עם ילדה פעלתנית מאין כמותה אבל יש בינינו גם רגעים משפחתיים יפים, שלא לומר מדהימים של קירבה ואהבה ובהם אני נאחזת. בכל הנוגע לקורונה והתקופה המאתגרת הזו, אם תשאלו אותי, אני לא חושבת שאפשר לעשות מהלימונים לימונדה אבל כן אפשר לעשות מהם ריבועי לימון זהובים, נהדרים, טעימים וקלים להכנה.

להמשך קריאה

כמה דברים שאני אוהבת בחורף. סוודרים מלטפים. כובעים. אוצרות שמוציאים בכיסים. להסתכל על הים ולהרגיש את שניכם מתמלאים מבפנים. להתכרבל בתוך הפוך עם ספר טוב. הריח של אחרי הגשם בחוץ. הריח של האפייה מהלך קסמים בתוך הבית. לעשות עם הבת שלי מסיבת פיג'מות ולהמציא לה שירים ומשחקים. מרקים. כמה שאני אוהבת מרקים! אני רק שומעת את הגשם וכבר שולפת את כל הירקות ומתכננת איזה מרק להכין הפעם.  

כאשר הייתי סטודנטית לקולנוע, היה לי ולחברה מאוד טובה שלי מנהג קבוע. הייתי ישנה בדירה שלה במעונות והיינו מכינות ביחד עבודות עד השעות הקטנות של הלילה. בכל פעם, בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר היינו יורדות למכולת השכונתית, שהייתה פתוחה 24/7, עם פיג'מות ועיניים טרוטות, וקונות עוגיות שוקולד צ'יפס ענקיות שיצאו זה עתה מהתנור. זה היה הגילטי פלז'ר האולטימטיבי שלנו. מאז, המקום ההוא נסגר. חברות הכי טובות נשארנו עד היום, אבל במשך זמן רב חיפשתי אחר המתכון המושלם לעוגיות שוקולד צ'יפס רכות ונמסות בפה שיזכיר את העוגיות המיתולוגיות ההן. חיפשתי ומצאתי.

השבוע תוך כדי שהכנתי קראנץ' פסטו ופרמזן, נזכרתי בשירו המופלא של אבות ישורון, "בהיחבא".

מִכָּל הַדִּירָה, אֲנִי בַּמִּטְבָּח הַקָּטָן שֶלִּי, מִכָּל
הַמְּקֹמֹת, מִכָּל הַבָּתִּים, אֲנִי כָּאן, לְבַדִּי, בִּשְׁתִיקָה.
בֵּין הַכֵּלִים, הַמַּזְלֵג הַגָּדֹל שֶלִּי, הַכַּפִּית הָרְגִילָה
שֶׁלִּי, כַּאֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לִי קָפֶה. אֲנִי פֹּה לְבַדִּי.
חֲבִיבִים עָלַי כָּל כְּלֵי הָאֹכֶל שֶאֲנִי רָגִיל בָּהֶם.
הֵם אִתִּי יַחַד. לֹא מִשְׁתַּנִּים. תָּמִיד אֹתָם.
אֲנִי כְּאִלֻּ מֻחְזָק עַל יָדָם.
אִישׁ לֹא יָבֹא פִּתְאֹם בַּלַּיְלָה לַמִּטְבָּח.

אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לְמָקֹם קָטָן. כִּמְעַט נִשְׁכָּח.
אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לַמִּטְבָּח. 

בכל פעם שאני אופה במטבח הקטן שלי, בהיחבא,  אני פוגשת מחדש את השלווה.

להמשך קריאה