מחסום כתיבה. אימת הדף הלבן. את מסתכלת עליו והוא עלייך. את רוצה להגיד לו כל כך הרבה דברים, אבל הוא ואת שותקים במשך שעות ארוכות. עוברים ימים. אולי חודשים. את מאבדת את תחושת הזמן. זה רק בינך לבינו, את יודעת. אף אחד אחר בעולם לא יעמוד בשקט הזה. אף אחד חוץ ממך. זה אישי כמו מה שבין הים לבין הגלים. זה מה שבין הדפים למילים.
לקח לי זמן לקרוא לעצמי כותבת. זה לא היה פשוט בשבילי. הכתובת הייתה על הקיר אבל אני לא רציתי לקרוא אותה. לכתוב זה דבר אחד. לקרוא זה דבר אחר ואני לא רציתי לקרוא לילדה בשמה.
שנים רבות הילדה ואני שמרנו על הסוד. התייחסתי לכתיבה כמו מחלה שמפירה את השינה ועוכרת שלווה. בלילות, הייתי מתעוררת כדי לכתוב את המילים שהרגשתי שחייבות להתקיים כאן בעולם הזה.
בכל בוקר, כבשתי בתוכי את כל המילים שלא רציתי שאיש יראה, כולל אני עצמי. נכון, היו דברים שלי שהתפרסמו ואפילו זכו בתחרויות אבל הרוב הגדול היה עטוף בשקט. אני קיוויתי שעם הזמן הילדה תתבגר, תיעלם ממני מאליה ואני אצא לחיים חדשים.
כבר מהילדות הייתה לי תחושה שנולדתי בתקופה הלא נכונה והייתי צריכה להיוולד בתקופה אחרת. מוקדמת יותר ורומנטית מאוד. תקופה שבה איש לא אמר משהו מבלי להתכוון. אנשים קודם חשבו ורק אחר כך דיברו. המילים לא היו נרדפות. לכל אחת מהן היה מקום משל עצמה. לא היה לה תחליף. שום מילה לא נשכחה או נועדה למלא את האוויר. אחרי שהמילים נאמרו לא הייתה אפשרות לקחת אותן בחזרה. הן היו שלך לנצח וזה מה שהפך אותן ליקרות ויפות יותר מכל יסוד אחר על פני האדמה. הן אף פעם לא היו יותר מדי או פחות מדי. הן תמיד היו בדיוק.
בהתחלה, הדחקתי את זה. לא הייתי עצובה בכלל ואפילו קצת שמחתי שהיא לא בחיים שלי יותר. ראיתי במצב הזה כמה יתרונות. לילה שהוא רק לילה. מילים שנשמעות כמו שהן נכתבות. מיקוד. שליטה. יציבות. דברים שכולם מחפשים.
אחר כך נפלה עלי פתאום תחושה איומה של ריקנות. מבחוץ נראיתי אותו דבר אבל הייתי קמה בבוקר ומרגישה חללים עצומים נפערים בי וגעגועים, הרים של געגועים. הייתי מוכנה להסתגל להרבה שינויים ודברים נסתרים בחיי בתקופה האחרונה אבל לזה אף אחד לא הכין אותי.
