בנופי הפיד שלי, מתנשאים הררים של סיכומים שנתיים. מסתבר שכולם אוהבים לסכם כדי להגיע לאיזו מסקנה ואם אפשר לסיים במסר אופטימי, לכבוד השנה החדשה אז חשבתי גם אני לכתוב כמה מילים משלי.
לא בדיוק סיכום, אלא יותר כמו כמה תובנות אישיות.
שנת 2019 הייתה השנה הכי קשה ומטלטלת בחיים שלי.
איבדתי את סבא שלי ושבועיים אחר כך את אבא שלי שנפטר באופן פתאומי.
שום דבר בחיים לא הכין אותי לזה מראש.
לקח לי זמן לקרוא לעצמי כותבת. זה לא היה פשוט בשבילי. הכתובת הייתה על הקיר אבל אני לא רציתי לקרוא אותה. לכתוב זה דבר אחד. לקרוא זה דבר אחר ואני לא רציתי לקרוא לילדה בשמה.
שנים רבות הילדה ואני שמרנו על הסוד. התייחסתי לכתיבה כמו מחלה שמפירה את השינה ועוכרת שלווה. בלילות, הייתי מתעוררת כדי לכתוב את המילים שהרגשתי שחייבות להתקיים כאן בעולם הזה.
בכל בוקר, כבשתי בתוכי את כל המילים שלא רציתי שאיש יראה, כולל אני עצמי. נכון, היו דברים שלי שהתפרסמו ואפילו זכו בתחרויות אבל הרוב הגדול היה עטוף בשקט. אני קיוויתי שעם הזמן הילדה תתבגר, תיעלם ממני מאליה ואני אצא לחיים חדשים.