**פוסט זה עודכן ונערך מחדש.

אז מה השתנה הפסח הזה? כנראה שהכול. 

כל המוכר, הטבעי, הידוע והשגרתי התהפך.   

אנחנו כבר חודש בבית. נטולי מסגרות. עמוסי משימות. שופעי פעילויות. כל יום אנחנו במרדף אחר הזמן לסמן וי בריבוע המתאים. הימים עצמם כל כך אינטנסיביים שקשה לי לזכור מה היה אצלנו פעם, לפני עידן הקורונה? מתי הדברים הפשוטים חדלו להיות מובנים מאליהם? ללכת ברחוב? לתת חיבוק? להיפגש עם מי שאוהבים, מתי שרוצים? להרגיש את השמש נופלת על הפנים? לעשות ספורט ולהרגיש כל איבר בגוף מתעורר לחיים. להיכנס לגן שעשועים עם אביגיל ולרוץ יחד לנדנדות ולדעת שאין אצל אף אחת מאיתנו שום צל של פחד. לשבת לקפה ושיחת נפש, פנים מול פנים, בלי מסכים. לטייל לאן שרק נבחר. להחליט בכוחות עצמנו מי הקרוב ומה הרחוק. לחיות. לחזור לחיים המוכרים שפרטים רבים כל כך מתוכם נראים לי עכשיו כמו דברי מותרות.   

אני שואלת את עצמי עד מתי כל זה יימשך? מתי תהיה הפוגה או הקלה בהגבלות? מה יקרה אם תהיה החמרה? אני אוהבת ודאות ואם היה תאריך זה בטוח היה משפר לי את ההרגשה אבל אין שום תאריך יעד באופק, הגן סגור והמחשבות מפליגות. בין המשחקים במים, גלילי הנייר שהופכים לתעלות, ארטיקים תוצרת עצמית, ציורים על החלון והמשחקים המפוזרים בכל פינה בבית, אני והבת שלי משקיפות מהמרפסת ורואות עולם שיותר מהכול מבקש להיות סטרילי. אני מחבקת אותה חזק ומבקשת לייצר בשבילנו מציאות אחרת, יפה ומעודדת בהרבה מזו שמשתוללת שם בחוץ. זה לא קל ואפילו סוחט להיות בין ארבעה קירות עם ילדה פעלתנית מאין כמותה אבל יש בינינו גם רגעים משפחתיים יפים, שלא לומר מדהימים של קירבה ואהבה ובהם אני נאחזת. בכל הנוגע לקורונה והתקופה המאתגרת הזו, אם תשאלו אותי, אני לא חושבת שאפשר לעשות מהלימונים לימונדה אבל כן אפשר לעשות מהם ריבועי לימון זהובים, נהדרים, טעימים וקלים להכנה.

להמשך קריאה

כל החיים אנחנו עוטים על עצמנו מסכות. בוחרים מה לפתוח בפני העולם ומה לשמור לעצמנו. אני זוכרת שבתור ילדה קטנה, הספר שהכי אהבתי היה "ציפור הנפש" של מיכל סנונית. בכל פעם שהיה לי עצוב הכנסתי את העצב שלי לתוך מגרות קטנות. בספר כתוב: "לפעמים יכול האדם לבחור לעצמו ולסמן לציפור אילו מפתחות לסובב ואילו מגרות לפתוח. ולפעמים זוהי הציפור שמחליטה בשבילו."

השבוע נערכה האזכרה במלאת שנה למותו הפתאומי של אבא שלי. היה לי כל כך קשה לעמוד שם ליד הקבר. לעכל את כל מה שקרה לנו ואיך איבדנו את היקר לנו מכל. לא היה גבול לדמעות שנשטפו ממני. הפעם ציפור הנפש החליטה בשבילי. עצב גדול כל כך לא יכול להישאר בתוך מגרות נעולות. לפעמים הוא בורח החוצה, לאוויר העולם. מקלף את כל המסכות, חזקות ועמידות ככל שיהיו. כנראה שלפעמים צריך לתת לו מקום. לפעמים צריך להוריד את המסכות כדי להתחבר מחדש לעצמנו. השבוע האחרון הזכיר לי את כל מה שמעציב אותי ומשמח אותי באמת בחיים האלה. השבוע האחרון הזכיר לי שבכל פעם שאני אופה, ציפור הנפש שלי שרה.

אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לאבא שלי שהיה האדם הכי יפה ואמיתי שהכרתי בחיי.

השבוע בבלוג, הכנתי עוגיות ריבה יפהפיות במהדורה מיוחדת לכבוד פורים בצורת מסכה ועם ריבת תותים שמכינים בבית בקלי קלות. אלה עוגיות נימוחות מבצק פריך שיהפכו את משלוח המנות שלכם לחגיגה של ממש. נכון שהן נראות מהודרות אבל את העוגיות האלה קל נורא להכין. הסכנה היחידה היא שהן ממכרות.

העוגיות כאן התחפשו לפורים עם חותכן מסכה אבל תוכלו להכין אותן עם כל חותכן בכל צורה שתבחרו. הטעם שלהן עדין ונפלא, בצק פריך בתוספת שקדים והן ישתלבו היטב עם כוס הקפה שלכם. באופן אישי, אני לא חובבת ריבות גדולה אבל הריבה שהכנתי כאן היא היוצאת מן הכלל. עכשיו כשעונת התותים בשיאה, שידכתי להן ריבת תותים ביתית קלה וטעימה נורא להכנה. מכינים אותה משלושה מרכיבים בלבד, מתותים טריים שיש עכשיו בשפע בחנויות ואפילו לא צריך בשבילה פקטין. אגב, הריבה הזו תלך נפלא גם עם כל לחם שתכינו, לחמניות רכות ומושלמות או מעל פנקייקים. כמובן שאם מתחשק לכן מלית אחרת, אין בעיה. העוגיות האלה יקבלו באהבה כל מלית שתבחרו: חלבה, שוקולד או כל ממרח אחר. 

הפיוטית מאחלת לכם חג פורים שמח!

להמשך קריאה

מאז שהתאהבתי באפייה, אנשים מסביבי לא מפסיקים להגיד לי: "את צריכה להפוך את זה למקצוע". זה מחמיא לי כמובן אבל גם מצחיק אותי נורא. אני שואלת את עצמי ממתי דברים שאנחנו אוהבים לעשות או מוכשרים בהם צריכים להיהפך למקצוע? מה קרה לכיף וההנאה הצרופה ממשהו רק כי הוא משמח את הלב והנפש?

להמשך קריאה

כמה דברים שאני אוהבת בחורף. סוודרים מלטפים. כובעים. אוצרות שמוציאים בכיסים. להסתכל על הים ולהרגיש את שניכם מתמלאים מבפנים. להתכרבל בתוך הפוך עם ספר טוב. הריח של אחרי הגשם בחוץ. הריח של האפייה מהלך קסמים בתוך הבית. לעשות עם הבת שלי מסיבת פיג'מות ולהמציא לה שירים ומשחקים. מרקים. כמה שאני אוהבת מרקים! אני רק שומעת את הגשם וכבר שולפת את כל הירקות ומתכננת איזה מרק להכין הפעם.  

מאז שנכנסה לגן, הבת שלי גדלה בקצב מסחרר. בגיל שנה וחודשיים, מיום ליום, היא נראית לי פחות כמו תינוקת ויותר כמו ילדה קטנה ומדהימה, שובבה, דעתנית ובודקת גבולות כל הזמן. בכל פעם שאני באה לקחת אותה מהגן ומביטה בכחול של העיניים שלה, לא משנה איזה יום עבר עליי, אני מרגישה שהעולם נעשה יפה ורך יותר וזה בזכותה.

להמשך קריאה

הנה חשבת שאוגוסט לא יסתיים לעולם וגם הוא נגמר. אחריו הגיע ספטמבר והוא מרגיש לך אפילו עוד יותר אינסופי. כמו גלים של ים, כל יום נושא עמו עוד ציפייה שאולי היום, הלילה, אולי בשנייה שתסיימי לכתוב את המשפט הזה ותוסיפי לו נקודה – זה יקרה לך. כל כך הרבה תחושות קדומות ופתאומיות, ידועות ובלתי מוכרות נמזגות בתוכך. מתפצלות בין התאים שלך ושלה.

את מחכה לכאב ההוא של הצירים, לתזמונים ובעיקר לרכות שתבוא אחריהם. את מקפלת בגדים קטנטנים בצבעי פסטל. ממיינת. מסדרת. מארגנת. בשבילה חלומות מתגשמים וכל דבר מונח במקום שאתם אוהבים. מקום שכולו שניכם ובקרוב יפעמו בתוכו חיים חדשים ומופלאים. עד שתגיע האחת, את כבר יודעת, מכל מבט חשוך ברחוב, מכל דאגה, מכל אי צדק – תשמרי עליה. תאפי לה עולם שלם בעוגות מתוקות ועד אז, תחכי לה בכיליון עיניים, בציפייה, בהתרגשות, בעדינות בסבלנות.