סיפור קצר

תקראי לילדה בשמה

הגר בפריז

לקח לי זמן לקרוא לעצמי כותבת. זה לא היה פשוט בשבילי. הכתובת הייתה על הקיר אבל אני לא רציתי לקרוא אותה. לכתוב זה דבר אחד. לקרוא זה דבר אחר ואני לא רציתי לקרוא לילדה בשמה. 

שנים רבות הילדה ואני שמרנו על הסוד. התייחסתי לכתיבה כמו מחלה שמפירה את השינה ועוכרת שלווה. בלילות, הייתי מתעוררת כדי לכתוב את המילים שהרגשתי שחייבות להתקיים כאן בעולם הזה.

בכל בוקר, כבשתי בתוכי את כל המילים שלא רציתי שאיש יראה, כולל אני עצמי. נכון, היו דברים שלי שהתפרסמו ואפילו זכו בתחרויות אבל הרוב הגדול היה עטוף בשקט. אני קיוויתי שעם הזמן הילדה תתבגר, תיעלם ממני מאליה ואני אצא לחיים חדשים.

לעומת זאת, הילדה הלכה וגדלה בתוכי. היו לה חיים משל עצמה ומציאות נפרדת. המילים שכתבה נתנו לה עוצמה וכוחות להבין טוב יותר את העולם המשתנה סביבה. היא למדה להכיל. להשלים. לחבר. להתגעגע. לאהוב ולשנוא. היא הבינה את מי לקרב אליה ואת מי ומה להרחיק בכל הכוח. המילים היו בשבילה הכל וגם כשהאבנים תחת כפות רגליה בערו והשמיים הקודרים נפלו על פניה, המילים היו הכוכבים הזוהרים שלה תמיד.

לבני הזוג שהיו לי, לא תמיד סיפרתי שאני כותבת. העדפתי לחסוך את השאלות. שמרתי את המילים אילמות וחסויות ביני לבין הילדה. היא מצידה כיבדה את ההסכם ואז החלה לשמור ממני מרחק.

היא אמרה לי שהיא רוצה לעמוד בזכות עצמה.

אחרי לימודי תסריטאות, פרצה בינינו מריבה גדולה. היא הרגישה שאני מוחקת יותר מאשר כותבת ואני אמרתי לה שהיא צודקת. היא ריחפה מעליי ושאלה מה קרה לימים האלה שהייתי כותבת באמצע הלילה ובכל מקום ואי אפשר היה להפסיק את זה. אמרתי לה: "אולי זה עניין של גיל, את יודעת, כמו שכתב יד משתנה כך יש אנשים שמפסיקים לכתוב. אולי זה משהו שאמור לקרות".

ניסיתי לעבוד במקצועות אחרים. עם או בלי כתיבה. אחרי הכל, היו ברשותי עוד כישורים נוספים.

אבל בפנים, כל האורות אצלי נכבו בזה אחר זה.

בוקר אחד התעוררתי לאחר לילה של שינה רציפה וגיליתי שהילדה נעלמה. התאדתה כלא הייתה. היא השאירה על השולחן מכתב בכתב הילדותי שלה ואמרה שהיא לא חוזרת אליי יותר. מצידה שאני אכתוב רק פסיקים וסימני קריאה. מצידה שאני אוותר על המילים לעד. מצידה שאני אזרוק מילים לאוויר, כמו כל שאר האנשים. מצידה שאני אשליך לאש את כל הדפים שהיא ואני כתבנו פעם, יחד, כשעוד היינו בלתי נפרדות ורק למדנו לכתוב את האותיות.

ופתאום, בלילה אחד על חופי תאילנד הקסומים, הרגשתי בחסרונה והתגעגעתי אליה מאוד. סיפרתי עליה לאהובי בירח הדבש שלנו והראיתי לו את המילים שהיו במשך שנים העולם הסודי שלי. עולם ידוע רק למתי מעטים. סיפרתי לו על החלומות שפעם היו לי ועל הלילות שבהם כתבתי בעודי מקשיבה לעולם כולו ישן. אהובי אחז בידי.

סוף כל סוף יכלתי לקרוא לילדה בשמה.

קראתי לה הגר.

אולי יעניין אותך גם

2 תגובות

  • להשיב שי ינובסקי 13/08/2017 בשעה 10:37 pm

    אהובתי המושלמת! התרגשתי מכל מילה!

  • להשיב תמר בניה 25/12/2017 בשעה 12:25 pm

    הי,
    אתר מקסים מלא אהבה ורכות.
    ממליצה לך להעניק לעצמך מתנה ולקחת קורס או סדנה באפיה.
    תבדקי את פאקל'ה סטודיו קולינרי בנווה ימין. http://www.peckale.com
    בתור מישהי שגם עושה את זה להנאתה, זה כיף ומעשיר.
    תמשיכי להנות… 🙂

  • כתיבת תגובה