בהתחלה, הדחקתי את זה. לא הייתי עצובה בכלל ואפילו קצת שמחתי שהיא לא בחיים שלי יותר. ראיתי במצב הזה כמה יתרונות. לילה שהוא רק לילה. מילים שנשמעות כמו שהן נכתבות. מיקוד. שליטה. יציבות. דברים שכולם מחפשים.
אחר כך נפלה עלי פתאום תחושה איומה של ריקנות. מבחוץ נראיתי אותו דבר אבל הייתי קמה בבוקר ומרגישה חללים עצומים נפערים בי וגעגועים, הרים של געגועים. הייתי מוכנה להסתגל להרבה שינויים ודברים נסתרים בחיי בתקופה האחרונה אבל לזה אף אחד לא הכין אותי.
כל יום שעבר הבנתי פחות ופחות איך זה קורה לי ואז פתאום לפני שבועיים, באמצע הלילה, היא חזרה אלי או אולי יהיה נכון יותר להגיד: התפרצה אלי. מפרה את השינה, מוכרת עד כאב והרבה יותר יפה ממה שזכרתי אותה. היא באה לזמן קצר ואחר כך חייבת כבר ללכת. הכתב שלי היטשטש. הדף התקמט. המילים היו צפופות, חנוקות, מבהילות. ידעתי שבבוקר רק אני אוכל לקרוא את זה וגם אז אתקשה להאמין שזו הייתי אני שכתבה את זה. מצד שני, מי עוד זו יכולה להיות?
אחר כך נזכרתי איך פעם, בשיעור תסריטאות, המורה האהוב עלי נכנס לכיתה ואמר לנו: "כתיבה היא מצב נפשי". זה לא היה הנושא של השיעור, זה היה סתם משפט שנזרק לאוויר, כבדרך אגב. זה בטח בא להעביר מסר אחר וסביר להניח שאחר כך ניתחנו סצנות או חיפשנו קונפליקטים אבל בשבילי זה היה הכל. פתאום כל כך הרבה דברים הסתדרו אצלי בראש. התחלתי לחשוב שאולי יש עוד אנשים כמוני שרואים את העולם באותיות. ברגעים הכי כואבים, הם משנים את הסדר של המילים, מתעכבים על סמנטיקה.
לפעמים היו רוצים לדחוק את זה ולברוח מזה אבל האמת היא שזה הדבר היחיד בעולם הזה שמציל אותם. בתקופות הכי חשוכות וכואבות, זה הדבר היחיד שהופך אותם לזוהרים באמת. מסתבר שאפשר לאבד את הכל אבל לא את זה. נולדים עם זה ומתים עם זה.
באותו לילה חלמתי גם על סבתא שלי. לפני שנפטרה, היא כתבה בלי סוף. מישהו במשפחה צחק ואמר שהיה לה דיבוק אבל אני לגמרי הבנתי אותה. לא שינה לה בכלל מי היה לידה, היא אהבה שהטלוויזיה דלקה ברקע והייתה מניחה עשרות בקבוקי מים שיגנו עליה. לכל אחד מהם היה תפקיד ואסור היה להזיז אותם לשום מקום בבית.
היא רצתה להוציא לאור ספר ואני הייתי זו שהיא נתנה לה להקליד את הסיפורים שלה שכולם היו כתובים במה שנראה יותר כמו רישום צבעוני מאשר כתב יד בשר ודם. גם אם היה לה את כל הזמן שבעולם, אני לא חושבת שהייתה רוצה לשכתב את הסיפורים שכתבה. להפך. היא רצתה להגיש לעולם את הטיוטות שלה כמו שהן אחת לאחת. חמות, בוערות מהכתיבה, לא מסבירות, לא מתנסחות לרגע, לא מתנצלות לשנייה והכי קיימות שאפשר.
כשאני חושבת על זה, אני בניגוד אליה, אף פעם לא הראיתי לאף אחד דברים שכתבתי באמצע הלילה וכל הדברים שלי שאנשים אי פעם קראו עברו שכתוב בדרך זו או אחרת.
הייתי דווקא רוצה להכיר מישהו כזה שיהיה קרוב אלי מספיק כדי שארצה להראות לו יום אחד משהו שכתבתי באמצע הלילה. אחרי שיסיים לקרוא הוא יניח את הדף ויהיה שקט מקסים בינינו. אני אסביר לו שזאת רק טיוטה ויש לזה עוד כמה שכתובים לעבור. הוא יסתכל עלי, יחייך ויגיד: "לא, זאת את".
* קרדיט לתמונה: תמר לדרברג
4 תגובות
כתוב מקסים!מילה במילה מדוייקת. לא ברור עד שלב מתקדם מי הישות הזאת. מלא השראה
הגרי,את מוכשרת מאוד. חשדתי שהתכוונת לסבתא רותי שלקראת פטירתה כל הזמן כתבה וכתבה והתקשיתי להביןי איך זה יתכן שאדם שסובל ממכאובים קשים כל כך ממשיך לכתוב ולכתוב.
תודה רבה, אמא 🙂
תודה רבה, שירי 🙂