ערב נשכח

סיפור קצר

אחותי לא יוצאת מהבית. יש לה בחדר שלה את כל מה שהיא צריכה. ספרים, עיתונים, טלוויזיה שתלויה מהתקרה ואפילו מקרר קטן של קוקה קולה שזכתה בו פעם בהגרלה של מעריב לילדים. בכל פעם שאני נכנסת לחדר של אחותי אני משתעלת כי החלונות סגורים והכל נהיה קטן וצפוף מאוד אפילו שהחדר של אחותי הוא הכי גדול בבית ויש לה שירותים ומקלחת משלה. אחותי תהיה בת 17 במרץ הקרוב. כתבתי לעצמי את התאריך ביומן. ביקשתי מדריה לכתוב בשבילי "יום הולדת למיקה" באותיות בלונים. דריה היא הילדה הכי לא מקובלת בכיתה ובדרך כלל אם מישהי מהבנות תהיה נחמדה אליה זה רק כדי שתכתוב לה משהו בכתב בלונים היפה שלה. כשביקשתי ממנה, דריה הסכימה מיד. אני נחמדה לדריה כל השנה ולא רק כשאני צריכה שתכתוב משהו בשבילי ואנחנו החברות הכי טובות. דריה היא היחידה שיודעת את האמת על מיקה. לכל השאר סיפרתי שאחותי לא מרגישה טוב.

אחותי לא יוצאת מהבית כבר שנתיים. היא לא הולכת לבית ספר ואומרת שהיא לומדת "באוניברסיטה של החיים". בהתחלה ניסו לבקר את אחותי כמה חברות שלה. אחת מהן הביאה גיטרה והן ישבו בסלון ושרו בשבילה את השיר שהיא הכי אוהבת "נאחז באוויר". אחותי בכתה. חברות שלה נבהלו והפסיקו לשיר. הן בקושי נגעו בעוגיות או במיץ שאמא שלי הביאה ומיד הסתלקו מהבית שלנו כאילו יש בקירות אצלנו רוחות רפאים מרחפות. בהתחלה עוד היו מתקשרות למיקה. הייתי אומרת להן "רק רגע" ונשארת על הקו להקשיב. הן היו שואלות אותה מה נשמע ומספרות לה מה חדש בכיתה וכמה כולם רוצים שתחזור וגם שאחד, ירין, שואל עליה כל הזמן אבל אחותי לא הגיבה. היא רק שתקה על הקו ככה שהיה אפשר לשמוע את הנשימות העמוקות שלה. בכל פעם שהקשבתי לשיחות האלה רציתי להגיב במקומה אבל בסוף תמיד נשכתי את השפתיים והתאפקתי.

"מה היא אמרה?" אמא הייתה שואלת אותי אז. "כלום" אמרתי לה. "כלום" אמא אמרה וחזרה על הדברים שלי כמו הד שנשבר בהרים. שתינו היינו יושבות במטבח ואוכלות ספגנטי בולונז שנדבק לשיניים. מאז שאחותי הפסיקה לצאת מהבית, אמא שלי שכחה איך מבשלים. שמעתי את אבא אומר לה את זה באחד הערבים וזה היה נכון. היא לא רצתה לתבל יותר את האוכל והעדיפה להכין דברים כמה שיותר מהירים. היא התעקשה להיות בבית כל יום בין שתיים לארבע, בזמן שאני חוזרת מבית ספר. בשאר היום הייתה עובדת והייתה מבקשת ממני להשגיח על מיקה. בצהריים הייתי מניחה לאחותי צלחת של ספגטי על יד הדלת ומודיעה לה: "ארוחת צהריים". אחותי לא תמיד הייתה פותחת את הדלת. ברוב הפעמים הצלחת נשארה על הרצפה עד הערב. אמא שלי הייתה מביטה בצלחת בכעס ומפנה אותה לכיור. לפעמים אבא שלי היה דופק על הדלת של אחותי באגרופים אבל בסוף תמיד היה מתייאש.

בהתחלה, ההורים שלי היו בטוחים שזה יעבור לאחותי. כמו וירוס בבטן. בחורף אמא הסבירה לי שאחותי היא כמו פרפר ובאביב בטח תצא לאור, תראה לנו שוב את הצבעים שלה אבל עבר החורף, הגיע האביב, אחריו עוד חורף ועוד אביב ומיקה עדיין נשארה בחדר שלה ובצבעים שלה. אחר כך הגיעה שיירה של מומחים לבית שלנו. רופאים, מטפלים, מאמנים, מומחים ומכשפה אחת עם עיניים מתחלפות שהפחידה אותי נורא. מיקה התייחסה לכולם שווה בשווה ולא אמרה לאף אחד מהם מילה על מה שנקרא המצב שלה. היא נעלה את עצמה כמו שנועלים דלת מברזל. אף אחד לא ידע להגיד לנו מה קרה רק שזה היה משהו קשה, טראומטי ועכשיו נדרש זמן ומרחב. ככל שעבר הזמן, אחותי הסתגרה ורצתה להיות לבד, עם עצמה.

עברו הימים ואני התחלתי לשכוח איך זה היה כשהיא כן יצאה מהבית. יום אחד אמא קראה לי להיזכר ביחד איתה. ישבנו בסלון. אמא הביאה את האלבומים החומים עם הכריכה מעור ואת קופסת הנעליים עם התמונות בתפזורת. בקופסת הנעליים היו תמונות שאמא לא הספיקה לסדר באלבום אבל היו בה את התמונות היפות ביותר של אחותי. שם ראו אותה בשדה ענק של כלניות. בשוק בירושלים מחזיקה שקיות שעוד רגע ייקרעו לה. הייתה גם תמונה אחת, קטנה בכינרת, מהזמן לפני שנולדתי. ראו שם את אמא, אבא ומיקה באמצע עם מצופים ורודים. תמונה שבטח מישהו שהיה שם צילם מבלי לדעת שזו תהיה התמונה היחידה של שלושתם. "תראי כמה יפה הייתה אחותך" אמא הייתה אומרת "לפני שזה קרה". היא אף פעם לא קראה למיקה בשם שלה והייתה אומרת כל הזמן רק "אחותך".

ואז החורף השני כמעט נגמר. הייתה שמש מסנוורת. אמא ואני ישבנו בחצר ואכלנו גלידה בחמישה צבעים, היישר מהקופסה בכפית. אבא הניח את העיתון שלו ושאל אותי "אז איך בבית ספר, יהלי?" וזה היה מוזר כי בדרך כלל דיברנו רק על מיקה ואני אמרתי לו שהכל בסדר, כרגיל, הסתכלתי למעלה וראיתי את החלונות הסגורים בחדר של אחותי. רציתי שייפתחו ותאמר משהו. רציתי שתדבר על עצמה אבל החלונות נשארו סגורים אטומים ולא הייתה להם שום כוונה בעולם להיפתח בשבילי.

"יהלי, בשנה הבאה תהיה לך בת מצווה" אבא הניח יד על כתפי. "נעשה מסיבה גדולה. תזמיני את מי שאת רוצה מהכיתה". אמרתי בשקט: "אני רוצה שמיקה תבוא". אמא הסתכלה על התריסים המאובקים ואמרה: "את היחידה שהיא מדברת איתה. אולי תצליחי לשכנע אותה". הזכרתי לאמא שעכשיו היא הפסיקה לדבר גם איתי. "אז תכתבי לה מכתב" אמרה אמא. "מה אני יכולה כבר לכתוב?" שאלתי. אבא אמר "תכתבי לה על החיים".

באותו ערב כתבתי לאחותי: "את לא מתגעגעת לאוויר הפתוח?  לצבע של השמיים? לראות אנשים ברחוב? אנשים זרים, הולכים סתם כך, מניעים את הידיים הלוך ושוב? לריח של פופקורן בקולנוע? לעלים נמעכים תחת הרגליים? לאורות שהפנסים מטילים ברחוב? לשחות בים?" אחותי החזירה לי תשובה מיד וכתבה: "טוב לי כמו שאני". חשבתי שאחותי לא תדבר איתי יותר בחיים אבל בסוף אותו שבוע חיכתה לי הפתעה.

זה היה סוף שבוע שבו ההורים שלנו נסעו לצפון. אחותי העירה אותי בבוקר ואמרה שראתה באינטרנט מתכון לעוגת שמרים שאנחנו חייבות להכין. היא הראתה לי איך לשים את הבצק ואיך הוא הולך ותופח רגע אחרי שמוסיפים לו שמרים, כמו קסם. השמרים תססו בקערה ואחותי אמרה: "זה חי! זה חי!" ושתינו צחקנו וזרקנו קמח אחת על השנייה. השיער של אחותי נצבע כולו בלבן. הרבה זמן לא ראיתי את אחותי צוחקת ככה. אולי אף פעם.

הבצק גדל או כמו שאחותי הגדירה "הכפיל את נפחו" ואז אחותי רידדה אותו. בכל פעם היא סובבה אותו לכיוון אחר ורידדה. מדי פעם הוא נקרע לה אבל אחותי לא התייאשה. היא רידדה ורידדה עד שהוא הגיע לעובי המושלם והיה חלק וגמיש להפליא. אחותי אמרה לי להקריא בקול את המרכיבים של המתכון. ניגבתי את הקמח מהמתכון והקראתי בקול חגיגי: 100 גרם שוקולד מריר. 50 גרם חמאה. המסנו את השוקולד עם החמאה במיקרוגל ואז מרחנו אותו על הבצק עם כף מיוחדת שמצאנו במגרה. אחותי הוציאה מהמזווה אגוזי מלך ושמה אותם בתוך שתי שקיות של הסופר וקשרה קשר חזק במיוחד. אחר כך היא הביאה לי ביד פטיש שניצלים ואמרה לי: "תחשבי על כל האנשים הרעים בעולם. תחשבי על כל הדברים שמעצבנים אותך, תחשבי על כל הדברים שאת שונאת. על כל הדברים שקרו לך ולא היו צריכים לקרות בכלל".

עצמתי את העיניים וחשבתי. התחלתי לשבור בכל הכוח אבל אחותי לקחה ממני את הפטיש שניצלים ואמרה: "תני לי. את כנראה שמחה רוב הזמן". אחותי ריסקה את האגוזים עד שנשארו מהם פירורים קטנים ואי אפשר היה לראות מה היו פעם. פיזרנו את אבקת הפירורים הזו על השוקולד. אחותי גלגלה את הבצק לאט לאט כמו שמיכה, בזהירות. אחר כך, חתכה אותו ל-12 חתיכות שנראו כמו שושנים יפהפיות. "זה יצא לך כמו בתמונה" אמרתי לה והצבעתי על התמונה. כשהכנסנו את העוגה לתנור היה לה ריח כל כך טוב שהיה אפשר להשתגע. בזמן שהעוגה הייתה בתנור, ראינו ביחד טלוויזיה. זה היה סרט ישן בשחור לבן. הבחורה הייתה זמרת והבחור בקהל עקב אחריה והביא לה פרח, בדיוק הגענו לסצנה של נשיקה ואז מיקה אמרה "זה לא לגילך". היא כיבתה את הטלוויזיה ואז נהיה ריח של שרוף באוויר ומיקה קראה "העוגה!" שתינו רצנו לתנור. מיקה חבשה את הכפפות העצומות של אמא והוציאה את התבנית. "ניצלה ברגע האחרון!" היא הכריזה. העוגה הייתה קצת שחומה בקצוות אבל חוץ מזה היה לה צבע יפה נורא. היא הייתה כל כך טעימה ואי אפשר היה להפסיק לאכול ממנה. אכלנו עד שכאבה לנו הבטן ואז הלכנו לחדר של אחותי.

אחותי פתחה את המסך של המחשב שלה והראתה לי תמונה של בחור עם משקפיים ואמרה: "זה נדב. איזה חתיך הוא, נכון?" אמרתי לאחותי שהוא נראה סתם מוזר. אחותי אמרה לי שאני לא מבינה כלום ובגילי אין לי עדיין טעם. "הוא רוצה כל הזמן שניפגש אבל אני לא מוכנה" היא אמרה. "ובשבילי את תהיי מוכנה?" שאלתי אותה. "תהיה לי בת מצווה בקיץ. סבתא תופרת לי שמלה עם פרחים ואני הולכת גם לשיר שיר" סיפרתי לה בגאווה.

"מתי הספקת להיות בת 12?" שאלה אחותי. "אני עוד לא בת 12 אבל אני אהיה ב-12 באוגוסט שזה בדיוק אותו תאריך" אמרתי. "יפה" אמרה אחותי. הראיתי לה את תאריך יום ההולדת שלה מקושט בכתב בלונים. אחותי צחקה ואמרה: "אני לא מבינה למה עושים כזה עניין מימי הולדת. זו רק עוד שנה שעוברת. הכאב נשאר אותו דבר". שאלתי את אחותי איזה כאב אבל אז ראיתי הודעה מהבהבת על המסך. אחותי סגרה את החלון ואמרה: "עכשיו אני רוצה להיות לבד".

באותו לילה שמעתי רעשים מוזרים מהחצר. הרמתי למעלה את החלון שלי וראיתי את אחותי שוכבת על האדמה. רצתי אליה ואחותי אמרה לי להיות בשקט. "אסור לאף אחד לדעת שיצאתי" היא אמרה לי. "עכשיו תעזרי לי לעלות במדרגות לחדר שלי אחרת יהיה לי קשה ואני אצרח". עזרתי לאחותי לטפס מדרגה ועוד מדרגה. רק כשהגענו לחדר שלה ראיתי שיורד לה דם. "זה כלום" אמרה אחותי. "לא ראיתי את הדרך ונפלתי". נשארתי עם אחותי עד שנרדמה. בבוקר יצאתי מהחדר של אחותי בשקט, הלכתי על קצות האצבעות אבל היא התעוררה ואמרה לי: "את צדקת, יהלי. הוא באמת מכוער. כולם מכוערים ורק את יפה".

לא חשבתי שאני יפה אף פעם אבל כשהסתכלתי על עצמי במראה עם השמלה שסבתא תפרה לי הרגשתי שהפנים שלי השתנו. במהלך כל אותו שבוע, אמא ואבא לא התייאשו. הם ניסו לשכנע את אחותי עד הרגע האחרון לבוא לבת מצווה שלי. הם הביאו לה כמה שמלות וכמה זוגות נעליים, כדי שתבחר אבל אחותי נצמדה לדלת וצעקה "לא! בשום פנים ואופן לא!" אבא ביקש ממני לשכנע אותה גם. הוא לחש לי: "תגידי לה שזה אירוע של פעם בחיים". ידעתי שמיקה לא תבוא אבל שיתפתי פעולה ואמרתי: "זה אירוע של פעם בחיים". אמא לחשה לי: "תגידי לה שזה ערב בלתי נשכח". נצמדתי לדלת ואמרתי "זה ערב בלתי נשכח! ערב מיוחד!". מיקה צעקה מהצד השני: "אני לא באה איתכם! אין סיכוי, יהלי! אני מצטערת אבל החלטתי"

בסוף יצאנו שלושתנו כמו עכברים מהבית: אמא, אבא ואני. נסענו בשקט באוטו ואמא אמרה לאבא "תשים משהו שמח". אבא החליף תחנות ברדיו ואז היה שיר של בריטני ספירס. "תגביר" אמא אמרה. יישרתי את השמלה הלבנה שלי. שמעתי את אמא בוכה בשקט אבל לא אמרתי כלום. אמא כיבתה את הרדיו ואמרה: "בשירים של היום אין מילים. רק צלילים". אבא החנה את האוטו וחיכה בסבלנות עד שאמא תתקן את האיפור שלה, אפילו שגם ככה איחרנו. אמא פיזרה לי גם קצת סומק בלחיים ואמרה: "יהלי, אפשר חיוך?" אז מתחתי את השפתיים אפילו שהיא ואבא לא חייכו לרגע.

כשנכנסנו האולם היה מלא באנשים שלא הכרתי. סבתא ישר ניגשה לאמא ואמרה: "היא לא באה איתכם?" אמא התעלמה. היא תמיד אמרה לי שסבתא אוהבת לשאול שאלות לא נעימות. הכנתי את עצמי למתקפת נשיקות וחיבוקים כמו שההורים שלי אמרו לי. אחר כך היו המון נאומים וגם לי היה נאום שבו אמרתי "תודה רבה לכל מי שבא". כולם מחאו לי כפיים. כל הזמן חיכיתי שאחותי תיכנס לאולם. תביא לי עוגה שהכינה בעצמה אבל אחותי לא באה והייתה לי עוגת קומות עם פרחים ורודים מבצק סוכר. על העוגה הודלקו 13 נרות. הנרות נמסו על העוגה בזמן שהצלם ביקש ממני להסתכל למצלמה. כל הזמן המבט שלי חמק לדלת. קיוויתי שאחותי תפתיע אותי ברגע האחרון. אחרי שכיביתי את העוגה, אמא שלי הוציאה את הקישוטים והביאה לי אותם. "קחי, שתהיי לך מזכרת לכל החיים מהערב הזה" היא אמרה לי.

בלילה שמעתי דפיקה על הדלת שלי. אחותי נכנסה לחדר שלי והתיישבה על המיטה. "אני מצטערת שלא הייתי בבת מצווה שלך" היא אמרה. התיישבתי לידה ואמרתי: "זה היה ערב נשכח, אל תדאגי". אחותי חייכה ואמרה: "העברית הזאת, זה מכל הספרים האלה שאת קוראת?" "אולי" אמרתי לה. "את כועסת עליי?" היא שאלה. "לא" אמרתי לה. "יופי" היא אמרה והוסיפה: "אני רוצה לתת לך מתנה. ערב שלא תשכחי באמת".

החלפתי את הפיג'מה בשמלה הלבנה שלי מהבת מצווה. אחותי לקחה לי את היד ופתחנו ביחד את הדלת אל הרחוב. הרגליים של אחותי רעדו והייתי צריכה לעזור לה ללכת. אחותי אמרה שהאורות ברמזור עושים לה סחרחורת. אמרתי לה: "זה יעבור לך. את עוד לא רגילה". אחותי צחקה ושאלה: "את תשמרי עליי?" "בטח שכן" אמרתי לה וחצינו ביחד את הכביש. חלפו על פנינו כמה אנשים, הם הניעו את הידיים שלהם במהירות, צחקו ודיברו בקול רם אבל אחותי הסירה מהם את המבט ואמרה לי: "אני לא מתגעגעת לאנשים זרים. גם לא לים. הוא לא חסר לי. הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו הוא להיות אחותך הגדולה".