מה עושים כדי להתמודד עם מחסום כתיבה

מחסום כתיבה. אימת הדף הלבן. את מסתכלת עליו והוא עלייך. את רוצה להגיד לו כל כך הרבה דברים, אבל הוא ואת שותקים במשך שעות ארוכות. עוברים ימים. אולי חודשים. את מאבדת את תחושת הזמן. זה רק בינך לבינו, את יודעת. אף אחד אחר בעולם לא יעמוד בשקט הזה. אף אחד חוץ ממך. זה אישי כמו מה שבין הים לבין הגלים. זה מה שבין הדפים למילים.

אני זוכרת כמה מבהיל היה מחסום הכתיבה הראשון שלי. הייתי אחרי לימודי תסריטאות באוניברסיטה. לצד הכלים החשובים והמיומנויות שרכשתי, התפתחה אצלי תחושת ביקורתיות עודפת. זמן קצר לאחר הלימודים שלי, גיליתי שהאינסטינקט הראשוני שלי הפך למחיקה במקום כתיבה. רציתי לכתוב בחופשיות כמו פעם, אבל נתקלתי בהתנגדות גדולה. במשך תקופה לא הצלחתי לכתוב אפילו אות.

למזלי, הצלחתי להתגבר על מחסום הכתיבה הראשון שלי וגם על אלה שבאו בגלים אחריו. גיליתי שהסופרים הכי טובים ומנוסים בעולם נתקלים במחסומי כתיבה. למדתי שאפשר להתגבר על מחסומי כתיבה ויותר מזה, הם חלק טבעי מהדרך הייחודית שלנו ככותבים. כמו בחיים, מחסומי כתיבה יכולים להיות מקור לגדילה ולצמיחה אישית. 

קצת הסטוריה

סביר להניח שמחסומי כתיבה התקיימו מאז ומעולם אבל מי שטבע את המושג "משבר כתיבה" לראשונה היה הפסיכיאטר אדמונד ברגלר בשנת 1947. ברגלר הקדיש קרוב לשני עשורים לראיונות עם כותבים שסבלו לדבריהם מבעיות יצירה. ברגלר, שהתחנך על ברכי הפסיכואנליזה של פרויד, טען שמחסום כתיבה נובע ממחסום פסיכולוגי. בכך הוא פטר חלק מהתיאוריות שהיו פופולריות בתקופתו, למשל- שכותבים שאינם מסוגלים לכתוב הם עצלנים, משועממים או נטולי חדוות יצירה.

ברגלר טען שהדרך לשחרר את הכותב מהמחסומים היא הטיפול ושכולנו כותבים עבור מישהו, אנחנו רק לא יודעים מי האדם הזה. בשנות ה-70 וה-80 שני פסיכולוגים בייל, ג'רום זינגר ומייקל בריוס ניסו למצוא בסיס תאורטי למשמעות של חסימה יצירתית. הם גייסו קבוצה מגוונת של כותבים מכל התחומים. הם גילו שברגלר צדק, ואכן לצד מחסום הכתיבה קיימת אצל הכותבים חסימה נפשית. עם זאת, הם גילו שכדי לשחרר את מחסום הכתיבה לא צריך בהכרח לפנות לטיפול, וניתן לשחרר אותו על ידי תרגילים ואימונים יצירתיים (כמו דפי הבוקר שאזכיר כאן בהמשך).

כך או כך, ברור היום שבין הסיבות למחסום כתיבה ניתן למצוא חוסר ביטחון, פחד מביקורת שלילית ופרפקציוניזם. לפעמים השאיפה המוגזמת שלנו לשלמות היא בדיוק מה שמונע מאתנו להתחיל. סופרים שיכלו להיות מדהימים נשארים כל חייהם במגרה בדיוק מהסיבה הזאת. אז איך אפשר לצאת מזה? הנה כמה טיפים מניסיוני האישי שיעזרו לכם להתגבר על המחסום ולקרב אליכם את המוזה:

1. דפי בוקר.

אחת הטכניקות היותר משמעותיות שעזרו לי להתמודד עם מחסום הכתיבה שלי נקראת "דפי בוקר". שיטה זו הומצאה על ידי ג'וליה קמרון, מחברת הספר "דרך האמן". בגדול, קמרון ממליצה לכל כותב לפתוח את היום שלו בכתיבת שלושה דפים בכתב יד. הדפים האלה לא מיועדים לשום אדם פרט לכם. לאחר כתיבתם אתם מוזמנים להשליך אותם לסל הניירות, אבל חשוב שמאוד תכתבו אותם. למה? כי כמו מדיטציה, הם מעודדים את המוח שלנו לכתוב בחופשיות ומעל לכל, לכבות מראש את כל הצנזורים שלנו. בהתחלה, למרות שהתמדתי בכתיבתם, הייתי סקפטית בנוגע לדפי הבוקר האלה שהזכירו לי קצת את יומני היקר. אולם בוקר אחד, ישבתי במרפסת ואחרי כתיבת דפי הבוקר, הרגשתי פרץ יצירתיות אדיר. פתאום מצאתי את עצמי כותבת שיר, דבר שלא עשיתי מזה שנים. מעבר לדפי בוקר, אני מאוד ממליצה לכל כותב או אמן באשר הוא לקרוא את "דרך האמן" של ג'וליה קמרון.

2. זמן כתיבה.

קבעו לעצמכם זמן מוגדר שמוקדש כל כולו לכתיבה. נסו לכתוב כל יום בשעה קבועה כדי להכניס את עצמכם למסגרת. בזמן הזה הקפידו להרחיק מכם את הטלפון וכל הסחת דעת אפשרית. אני שמה את הטלפון בחדר אחר כשאני כותבת, וסוגרת את הדלת.

3. למדו את השעות שלכם.

לכל כותב יש זמני עבודה שמתאימים לו יותר ופחות. כמו בחיים, יש כותבי בוקר ויש כותבי לילה. כדי לדעת מהן השעות האופטימליות מבחינתכם, בחנו את עצמכם. בדקו האם אתם יצירתיים יותר ביום או בלילה? נסו לכתוב באופן אקראי במשך כמה מקטעי זמן במהלך היממה, גלו מתי אתם מרגישים בשיא והיצמדו לזמן הזה.

4. שמרו על סביבה קרובה תומכת ומפרגנת.

טיפ חשוב ביותר להשראה ולבריאות הנפש. מעבר לדפי הכתיבה, עוד עצה יקרה מפז של ג'וליה קמרון לאמנים היא להרחיק עצמם ממה שהיא מכנה "מטריפי דעת". לדבריה, מטריפי הדעת הם אנשים שתובעים מאיתנו תשומת לב הרסנית, מייצרים עבורנו שלל הסחות דעת, מזלזלים בלוח הזמנים שלנו ואוהבים לייצר דרמות. ככותבים, העוסקים במקצוע בודד ביותר בעולם, חשוב מאוד להקיף את עצמכם בסביבה תומכת, מפרגנת, אוהבת, מרגיעה ומחבקת. בשנה האחרונה, למדתי לנפות מחיי מטריפי דעת מכל סוג ולשמור קרוב חברים ובני משפחה שתומכים ומפרגנים באמת לדרכי ככותבת. זה המקום לומר תודה רבה לבעלי על התמיכה המדהימה שלו שמלווה אותי בכל צעד ככותבת יוצרת ובלעדיו לא הייתי במקום שבו אני נמצאת היום.

5. הציבו לאנשים גבולות.

המשך של הטיפ הקודם. ככותבים, אנו נאבקים על שגרת הכתיבה היומיומיות שלנו ולוקח לנו זמן להתמקצע בה ולמצוא את הנתיב המתאים לנו. המוזה לא תמיד נדיבה אלינו אבל למזלנו, אנחנו יכולים ללמד את עצמנו לכתוב גם כשהיא לא נמצאת. אחת הדרכים הכי יעילות לעשות את זה היא להציב לאנשים הקרובים אלינו גבולות. ככותבים, אנשים יכולים לחשוב שנהיה תמיד זמינים עבורם. מה אנחנו עושים עכשיו? כותבים ואת זה הם לא תמיד יודעים להבין או להעריך. לפעמים החברים והמשפחה יכולים להתקשר, לשלוח הודעות והכל מכוונה טובה. עם זאת, אם אנחנו רוצים שיכבדו אותנו ככותבים, אנחנו צריכים לחנך את הסביבה הקרובה ואת העולם ששעות הכתיבה שלנו (אחרי שגילינו מהן השעות האופטימליות מבחינתנו) הן שעות קדושות. לא פחות. כמו כל תחום אחר בחיים, הציבו לאנשים גבולות ותראו שמי שאוהב ומעריך אתכם ידע לכבד את זמן הכתיבה שלכם.

6. צאו לריצה.

אחרי שדיברנו על בריאות הנפש, הגיע הזמן לעבור לבריאות הגוף. באופן אישי, אני מאוד אוהבת לרוץ ואני מוצאת שיש קווי דמיון משמעותיים בין ריצה לכתיבה. הרוקמי מורקמי מדבר על כך בספרו המופלא "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". פעמים רבות התובנות הכי גדולות ומעניינות בנוגע לדמויות שלי מגיעות אליי דווקא כשדעתי מוסחת, בריצה או בספורט. כמובן שבמידה וריצה היא לא הספורט המועדף עליכם, אפשר לבחור בכל פעילות גופנית אחרת. ככותבים שיושבים שעות רבות, חשוב לשמור על הבריאות שלנו. פעילות גופנית תעזור לכם לשחרר אנדרופינים, לנקות את המחשבות, לצבור מטענים, להתאוורר ולהתגבר על מחסומי הכתיבה.

7. אפשרו לעצמכם לכתוב גרוע.

הטיפ הזה מוקדש לכל הכותבים והאמנים הפרפקציוניסטים באשר הם, והוא חשוב מאין כמותו. אם נסתכל על זה, הכתיבה מורכבת מארבעה שלבים. בהתחלה, אנו חושבים על רעיון. לאחר מכן, אנו כותבים אותו על הנייר. בשלב השלישי, אנחנו מוודאים שהמסר שרצינו עבר. השכתוב מגיע רק בשלב הרביעי והסופי. מחסום כתיבה קורה, כאשר השלבים מתבלבלים לנו. לכן, ככותבים מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לשחרר את מחסום הכתיבה שלנו הוא לבקש רשות מהצנזור שלנו לכתוב גרוע. אנחנו לא מבטלים את החשיבות של הצנזור שלנו, אנחנו רק משגרים אליו מסר להמתין בסבלנות לתורו. לתת לנו להתבטא ולא לחדור לכתיבה שלנו עכשיו. תתפלאו לשמוע שגם כאשר תצאו מגדרכם כדי לכתוב גרוע, קלישאתי ושטחי אחרי שתחזרו ותקראו את מה שכתבתם, תוכלו לזהות בתוך הכתיבה הכי גרועה שלכם גרעין של כתיבה טובה ומעניינת שתוכלו להשתמש בו בשלב מאוחר יותר. 

8. פתקים צבעוניים ומשחקים על הלוח. 

 הטיפ הזה אהוב עליי במיוחד. לאחרונה גיליתי שלוח השעם הוא אחד מנכסי הצאן ברזל של תסריטאים וסופרים ברחבי העולם. כמו שמש האסוציאציות שלמדנו להכיר בגילאי בית הספר היסודי, הלוח עם הפתקים הצבעוניים והנעצים שאנחנו מזיזים ממקום למקום, הוא כלי עזר שימושי בכתיבה שלנו. באמצעותו, אנחנו יכולים לבנות עלילות ולגלות מחדש דמויות. לפעמים אנחנו יכולים לבלות יום שלם בשינוי סדר הפתקים הצבעוניים על הלוח. לכתוב חדשים ולזרוק לפח קיימים. כתסריטאים, מדובר בכלי יעיל מאין כמותו, כי הרבה פעמים אנחנו לא צריכים לכתוב תסריט של 100 עמודים כדי לגלות שמשהו ברצף של הסיפור לא עובד. אנחנו יכולים להסתכל על רצף הסצנות בלוח כדי להבין שמשהו שהיה נראה לנו בראש נפלא- פשוט לא עובד. הלוח חוסך לנו זמן יקר ומעודד את היצירתיות שלנו. מעל לכל, הוא בטח הרבה פחות מאיים מהדף הלבן והריק שהזכרנו בהתחלה, נכון?

9. אפו עוגה.

אפייה, או כל פעילות יצירתית אחרת, עוזרת לנו להפעיל מחדש את החלק היצירתי שלנו במוח. היא משיבה אלינו את חדוות היצירה ותחושת הביטחון בעצמנו. אצלי האפייה היא מקור לאושר גדול, אבל באמת שכל פעילות יצירתית אחרת שתבחרו בה ומעוררת בכם השראה תוכל להתאים כאן, כל עוד תהיו אחראים ותסכמו עם עצמכם שלאחר פרק זמן מסוים אתם חוזרים בחזרה לשולחן הכתיבה.

10. שאלה לפני השינה.

לעתים אנחנו נתקעים ברגע מסוים בעלילה או בחיי הדמות שלנו ולא מצליחים לראות את ההמשך. דרך טובה לפתור את זה יכולה להיות לכתוב לעצמנו את השאלה על פתק קטן, להקריא אותה לעצמנו לפני השינה בקול רם ולהניח את הפתק ליד המיטה. בזמן שאנחנו ישנים וחולמים, תת-המודע שלנו ממשיך לעבוד ולחפש פתרונות לשאלה הזו. לפעמים אנחנו קמים בבוקר ויש לנו תשובה לשאלה.

11. כתיבה חברתית.

במידה ויש לכם חברים כותבים, יכול לעזור לקבוע זמן כתיבה משותף שבו כל אחד מכם כותב. לפעמים הכתיבה המשותפת עוזרת להפיג את הבדידות, לעורר השראה ולתת מוטיבציה. כדי לא להיות יותר מדי קשוחים, אפשר לסכם מראש על לוח זמנים שבתוכו זמן כתיבה וזמן קפה ודיבורים.

12. חדר משלכם.

וירג'יניה וולף המופלאה טענה שכל אישה כותבת צריכה חדר משלה. אני אומרת שכל כותב צריך סביבת עבודה נעימה ומעוררת השראה. אצלי סביבת העבודה נחלקת בין חדר העבודה למרפסת. משהו ברעש של הרחוב והשלווה של המרפסת עם העציצים, בין הבית לשאר העולם גורם לי לכתוב.

13. נשימה עמוקה.

בכל פעם שאתם מרגישים מחסום כתיבה מתקרב, קחו נשימה עמוקה. הזכירו לעצמכם למה התיישבתם לכתוב. כתיבה אינה תהליך לינארי. הרבה פעמים אנחנו מתחילים לכתוב ולא יודעים לאן נגיע. זה חלק מהיופי והמסתורין בכתיבה. לכן, בכל פעם שאתם נתקלים בהתנגדות, אל תילחמו בה. נסו להיעזר בכל העצות שכתבתי כאן, אבל תנו לה את המקום שלה. לפעמים המחסום מנסה להגיד לנו משהו מהותי לא רק לגבי הסיפור, אלא גם לגבי החיים שלנו, ובסופו של דבר אנחנו תמיד כותבים את עצמנו. 

מעל לכל, הטיפ החשוב ביותר הוא להאמין בעצמכם ובדרך שלכם ככותבים. זכרו שהכתיבה שלנו ככל שהיא מלאכה קשה ולעתים סיזיפית, היא בסופו של דבר מתנה. היכולת הזאת שקיבלנו לרגש ולגעת באנשים באמצעות מילים היא יכולת מופלאה ונדירה. כמה אנשים אתם מכירים שבאמת זוכים לעשות את מה שאוהבים? נכון שלפעמים צריך לחצוב מים מהסלע, אבל אנחנו שכותבים יודעים שכאשר אנחנו מצליחים להגיע למקומות האלה, מתרחש קסם יפהפה ומרגש שאפשר להגדיר אך ורק במילים. 

ומה הדרך שלכם להתמודד עם מחסום כתיבה? ספרו לי בתגובות 🙂