יום רביעי בלילה, בלב הסערה הגיע נחל לחדר שלי. הוא פרץ מתוך סדק שנפער בין הקיר לחלון והודיע שהוא כאן כדי להישאר. בעלת הדירה הבטיחה שתטפל בזה בראשון-שני. הבנתי שאין הרבה ברירה ולסוף השבוע הקרוב – זה רק הוא ואני. הנחל לא התרגש מסמרטוט הרצפה שפרסתי למרגלות המיטה. להפך, זה רק אתגר אותו עוד יותר. המים זרמו ומילאו אותו ביתר עוצמה, שטפו את המחשבות שלי.
חשבתי מה היה קורה אם מישהו היה עכשיו ישן לידי. מה היה עושה? איך היה מתמודד עם הנחל הזה. אם היה מסכים לישון בחדר שלי? אם היה מתעצבן? אולי היה אומר שזה מסוכן והקיר יכול להתפורר על שנינו? אולי היה מרגיע, מלטף ואומר שהכול בסדר, אלה רק כמה טיפות ואין סיבה לדאגה? אולי בכלל לא היה קורא לזה נחל ורואה בזה רטיבות.
חשבתי באיזה צד של המיטה היה נותן לי לישון. ימין או שמאל? קרוב יותר לנחל או לקיר השני? אם היה מגלגל איתי את הוילונות הלבנים כדי שלא יירטבו? אם היה שר לי שירים כדי שלא אשמע את המים חודרים פנימה מבלי להפסיק? אם היינו מסתכלים על תמונות של נחלים בארץ והוא היה לוחש לי: שבת הבאה, את ואני, טיול נחלים. תביאי איתך נעלי הליכה נוחות וחולצה של טיולים.
אולי היה פותח איתי באמצע הלילה הזה את המטרייה האדומה השבורה ומשיט אותה על פני המים, שולף איתי קוביות קרח מהמקרר ומסדר אותן יפה מסביב כמו חלוקים שקופים ואומר: זה הנחל שלנו. אני הייתי צוחקת כי הייתי יודעת שהוא היחיד שבאמת מבין אותי בעולם הזה. הוא היה מחבק אותי ואני הייתי מפסיקה לשמוע מים. הייתי שומעת את הלב שלי עולה על גדותיו ואלפי שיטפונות נכנסים לתוך הגוף שלי כמו ברקים מהירים, מנקים אותי מהיסוד, מחזירים לי ניצוצות אבודים לעיניים. הייתי יודעת שלא משנה כמה מים יחדרו פנימה וגם אם החדר ייסחף ויוצף כולו: מיטה, שני ארונות, מתלה כובעים, יהודה עמיחי, יונה וולך, טנסי וויליאמס – אני בטוחה כאן. אנחנו יחד. הנחל שלנו לטוב ולרע עד סוף הימים ולא יהיה בינינו מדבר לעולם.
בלילה ההוא, הכוכבים ברחו מהשמיים והירח נרטב כולו. הסערה הלכה והתגברה, הרוח הרעידה את כל החלונות ואני שכבתי לבד במיטה, מתעטפת בשמיכה לא מספיקה, משאירה פתח צר רק כדי לראות את הסדק גדל ומעמיק, מצייר על הקיר בקווים אלכסוניים. בהשתקפות הנחל, הייתי רק אני.
בבוקר התעוררתי לבד במיטה. מתחת לראשי הייתה מונחת ערוגת כריות צחורות, רעננות. קילפתי מעצמי את השמיכה. הגשם פסק אבל ברצפה ניכרו סימנים ברורים של הנחל. דילגתי בשיא הטבעיות לקצה השני של המיטה, נמנעת מאזור השלולית הרטובה כאילו הייתה שם תמיד. נעלתי את נעלי הבית הצמריריות שלי והסתכלתי במראה. חשבתי על זה שכבר התרגלתי לנוכחות של הנחל בחדר שלי. בהתחלה לא ידעתי איך להתמודד איתו ועכשיו הבנתי לפתע עד כמה יחסר לי.
כמה שעות לפני שהצבעי התייצב אצלנו, הנחל בא כדי להיפרד. עכשיו נותרו ממנו רק טיפות ספורות והיה קשה לזהות את פניו. אמרתי לו שהוא יכול לבוא לבקר אותי לפעמים, לארח לי חברה. הנחל חייך ואמר שהוא הולך עכשיו לים, לקבל כוחות מחודשים. היה לי עצוב אבל ידעתי שגם אחרי שיצבעו ויתקנו את הסדק הזה, תמיד יישאר הסיכוי שיחזור בגשם הבא. אף אחד לא מבטיח שיהיה חזק מספיק. זה לא תלוי בבעל המקצוע או במעטפת של הבניין. זה קשור אך ורק לסדק עצמו. בכל רגע נתון קיימת הזדמנות שיישבר לתוך נחל עם דמעות שלא מפסיקות. אחרי הקיץ האחרון, למדתי שסדקים מורכבים לא מסתיימים אף פעם. למראית עין, הם נעלמים מהקירות אבל בפנים אי אפשר לשכוח את המגע שלהם על העור.
חשבתי על החורף. על דברים בעלי קיום זמני. התחלות שרצות בעקבות הסופים. אנשים בעלי נוכחות. דברים בעלי קיום נצחי. תחושה אחת מאוד מסוימת. פתחתי את הוילונות בחדר כמו מפרשים. בתחזית אמרו שבחוץ מככבת שמש שקרנית אבל מחר תזרח שמש אמיתית. הטמפרטורות יעלו ויהיה בהיר. בהיר מאוד.
אין תגובות