כבר מהילדות הייתה לי תחושה שנולדתי בתקופה הלא נכונה והייתי צריכה להיוולד בתקופה אחרת. מוקדמת יותר ורומנטית מאוד. תקופה שבה איש לא אמר משהו מבלי להתכוון. אנשים קודם חשבו ורק אחר כך דיברו. המילים לא היו נרדפות. לכל אחת מהן היה מקום משל עצמה. לא היה לה תחליף. שום מילה לא נשכחה או נועדה למלא את האוויר. אחרי שהמילים נאמרו לא הייתה אפשרות לקחת אותן בחזרה. הן היו שלך לנצח וזה מה שהפך אותן ליקרות ויפות יותר מכל יסוד אחר על פני האדמה. הן אף פעם לא היו יותר מדי או פחות מדי. הן תמיד היו בדיוק.
ביום שלמדתי לכתוב קרה לי דבר משונה. בכל פעם שמישהו היה אומר לי משפט כלשהו הייתי חייבת לכתוב אותו. בכל פעם שנתקלתי בבעיה כזאת או אחרת, הייתי כותבת אותה בראשי, מנסחת אותה אות באות. אחר כך, הייתי הופכת אותה, מתבוננת בה מכל כיוון אפשרי. רק כך יכולתי להבין טוב יותר את העולם. לדעת מי הם הטובים ומי הם הרעים. כך נולדו בתוכי מאות ואלפי סיפורים שחיכו לרגע.
לפני חודשיים אהובי חזר מהעבודה והפתיע אותי עם מכונת כתיבה יד שנייה. על הנייר הודפסו ארבע מילים מלאות כוונה "לאשתי היקרה באהבה משיוש". כבר שנים שאני חולמת על מכונת כתיבה כזו עם אותיות שמונעות על ידי מקשים וקולן נשמע היטב. על נייר מחובר לסליל. על דיו שממלאים ברגישות. כבר שנים שאני מתגעגעת למילים שלא העזתי לכתוב.
שנינו הנחנו בזהירות את מכונת הכתיבה על השולחן. אני חשבתי על כל המילים שנכתבו בה לפניי בחשכת הלילה ולאור הזריחה. מילים שלא שמות לב לשעה. אותיות שמשקות אחת את השנייה. מילים שיישארו אחרי השקיעה וגם כשאחרון הכוכבים ייפול בעולם. הסתכלתי על שי וראיתי שוב, כמו בפעם הראשונה, איך שנינו נכתבנו אחד לשנייה.
אין תגובות